בין שלל תפקידיי, אני משמשת כספרית הבית.
זו איננה מלאכה מסובכת מדי, כיוון שהגברים לבית משפחת גזית הם אנשי מארינס. עליי רק לזכור להלביש על המכונה ראש של 3 מ”מ, ואודרוב, יש תספורת.
בשבת האחרונה, התבקשתי ע”י הטייס, לספר את מחלפות ראשו ובטוב ליבי, הסכמתי.
מה חבל.
בעודי מוציאה את מכונת התספורת מקופסתה, פצח הטייס בהרצאה רנדומלית. נושא ההרצאה הפעם היה “מדוע בבריטניה משתמשים מסורתית בשני ברזים בכיור”. אם הקשבתי נכון, אז מסתבר שבבריטניה יש חוק האוסר לערבב מים קרים ומים חמים מהדוד. בעודי מנסה לרדת לסוף דעתו, העברתי את הויש הראשון במרכז הפדחת שלו, ושבריר שנייה אח”כ, התברר לי, למרבה האימה,
כי שכחתי להלביש ראש על המכונה.
פס של קרקפת לבנה מבהיקה ניבט אליי ממרכז ראשו.
באותו רגע, השתררה דממת מוות בחדר האמבטיה.
ציפור לא צייץ , עוף לא פרח, שור לא געה, והטייס לא המשיך עוד את הרצאתו.
ואחרי סידרת אנקות הדדית,
שנינו הבנו, שאת הנעשה בלתי ניתן להשיב, ויש לנו וואן ווי טיקט לקרחת.
בצער רב, גילחתי את כל הראש שלו לקבלת מראה אחיד. באופן מפתיע, הוא קיבל את זה כמו גבר, ולא התבכיין הרבה.
הוא אפילו כתב הודעת ווטסאפ, שעדכן את החיילים שלו כי למחרת יגיע לצבא קרח, ושיכינו בדיחות טובות. להפתעתי, צירוף המילים “אמא שלי”, לא הופיע בהודעה בשום צורה.
כך יצא, שבמהלך השבוע החולף, לגמתי קפה בכל בוקר עם הדלהי לאמה לוקס אלייק.
אך בעוד שהדלהי לאמה המקורי שופע מסרים של פיוס, שלום ואחווה עולמית, הדלהי לאמה יציר כפיי פיזר לעברי יופי של דברי שיטנה.
