יום אחרון לטיול.
קפיצה קטנה לסופר- ואני פוגשת מסחטת מיץ ממש חייכנית:
מתוקה.
אנחנו פוסעים לעבר כיכר היהודים בוינה- היודנפלאץ.
במרכז הכיכר ניצבת מצבה לזכר היהודים שנספו בשואה:
ואפילו סוכה כבר ניצבת בפתח מוזיאון היהודים, כיוון שבעוד כמה ימים יחול חג סוכות.
אנחנו ממשיכים לחפש על המדרכות עוד אבני זכרון מצמררות, כמו שראינו בזלצבורג:
וכשאני מצלמת גם את זה אומרים לי הילדים: “אמא, זה לא קשור!”
“קשור, קשור” אני אומרת להם.
***
על גדת הדנובה הקימו חוף ים:
זוהי ארוחת הבוקר שלנו אגב:
ארררר.
והיה גם מאפין תרד משובח, איפהשהו בין הבוקר לצהריים:
יאפ.
עכשיו אנחנו בדרכנו לארמון בלדוודר. עוברים דרך גן בוטאני מקסים:
ובפינתנו: “התמרורים ההזויים של האוסטרים”:
המצ’יסטה מפרשנת: “אסור להצטלם פה עם מקל סלפי”
.
כפי שניתן לראות, הילדים כבר באווירת סוף קורס:
דברים יפים שפגשנו בדרך:
כוורת דבורים:
מגרפות, עשויות מעץ, מכף רגל עד ראש:
עצים עתיקים:
זהו הארמון:
והפטיש החדש שלי- הוא לצלם יפניות עושות סלפי. הבחורות האלה מכורות!
כשאנחנו יוצאים ממתחם הארמון אני פוגשת עוד שני דברים חביבים:
תופסן לחלון שנראה בדיוק כמו כלב:
ולדלת של החניון יש ממש פרצוף חמוד לדעתי:
אני קצת מצטערת שלא נישאר פה לפחות עד ה- 8 באוקטובר…
בדרך לשדה התעופה אנחנו עושים עצירה קטנה באיזה מול,
וזה מזל גדול-
כי כידוע אני אישה מסכנה שבדרך כלל הולכת יחפה כי אין לה מה לנעול.
בשורה התחתונה, המגפיים המהממות האלה חזרו איתי לישראל:
בניתוח לעומק- הגעתי למסקנה, כי בחורף אני מרגישה תחת מצור,
כך שהחיבה למגפיים היא סוג של ‘תסמונת סטוקהולם’ אצלי 
.
***
אבל אין מה לעשות בסוף מצאנו את עצמנו בחזרה בשדה התעופה של וינה.
למצ’יסטה יש מצב רוח טוב במיוחד:
ואוטוטו אנחנו עולים למטוס.
הנוסעת שלפני לקחה ברצינות את המוטו של אלעל, והיא מרגישה באמת הכי בבית בעולם:
אמאלה.
ואלה הם האורות של תל אביב. דווקא מלמעלה ובחושך היא נראית די יפה!
כשמגיעים לנתב”ג, המשפט הראשון בעברית שכל תייר שמגיע רואה, נשמע כמו עצה פוליטית טובה:
הום סוויט הום.
תם ונשלם טיולנו לאוסטריה. תודה רבה למשפחה המופלאה שלי, שאיתם כל טיול זה כמו לראות שידור חוזר של סיינפלד.
ותודה רבה לכם קוראים יקרים שלי שבחרתם שוב לטוס איילת טורס.
ניפגש בטיול הבא.
ביוש.
The End
