החופשה הסקוטית שלי- פרק 1: Je suis prest

כשסיימנו לטייל בלונדון לפני חודש וחצי, התחלתי כתמיד, לסבול מהלונדון גלום שאופף אותי בכל פעם שאני עוזבת אותה וחוזרת לארצנו היפה והנהדרת. כדי שההתאוששות תהיה קלה, סיכמנו שנחזור אליה שוב ממש בקרוב, והתכנון המקורי היה לעשות קאמבק בנובמבר, לקראת הכריסמס הבא עליהם לטובה.

אך הנה, עוד בטרם הופיע נובמבר, החלו חגי תשרי להפציע ועמם הקושיה הקבועה, הכיצד נתחמק מכל היופי הנילווה לארוחות חג והתכנסויות משפחתיות מרנינות לב. “תמצאי יעד” פקד עלי מקגייבר כמו תמיד “ומהר”.

אולי לחווה אלברשטיין לונדון לא מחכה, אבל לי אין את הבעיה הזו.

לונדון תמיד מחכה לי, God bless her. מכל היעדים על הגלובוס היא היעד המועדף עלי- אף פעם לא משעממת, תמיד מסעירה ובאופן קבוע מקבלת את פנינו בנינוחות ובחום. לבלות את החגים בלונדון עם הילדים שלנו, דור שני לאנגלופיליות- נשמע לי הרעיון הכי הולם. 

אז מצאנו טיסה נהדרת ללונדון, שילמנו, כירטסנו…

אבל!!!

אחרי הכירטוס, הוברק רעיון גדול הרבה יותר מקודמו.

בשנה האחרונה אני מנהלת מחברת המתקראת “מחברת פרוייקטים”. במחברת הזו אני כותבת את כל מה שאני רוצה להגשים ולממש בגלגול הזה מבחינה פיזית, רוחנית, תעסוקתית, משפחתית, כלכלית וחומרית. 

אחד היעדים שהגיתי ברובריקה הרוחנית, הוא לטייל שוב בסקוטלנד.

לראשונה התאהבתי בסקוטלנד כשטיילנו בה ב 2010, וכבר אז הרגשתי שלא מיציתי את החוויה הסקוטית עד תומה: היא נגעה לי ללב בצורה שקשה לי להסביר כאן במילים. הנופים, המרחבים, הטירות, ההיסטוריה, האנשים- כולם השאירו בי חותם עמוק. ואז נכנסה לחיי דיאנה גבלדון, והוסיפה שמן למדורה כשציירה במילים את ג’יימי פרייזר, את לליברוך ואת קרייג נא דאן…והשיא היה כשהחלה הסידרה בטלוויזיה, וכולכם כאן עדים לאובססיה שפיתחתי אליה, שחור על גבי בלוג.

הקיצר, הרגשתי כי אני חייבת מוכרחה ואף ממש צריכה להגיע לסקוטלנד שנית.

ומה אני עושה כשאני חייבת, מוכרחה וממש צריכה לעשות משהו?

עושה.

“אויש אמא!” הטייס פצה את פיו כששיתפתי בתכניותיי “את לא באמת מתכוונת לסחוב אותנו אחרייך לכל האתרים המשמימים של נכרייה!!!”

ואחרי שהבהרתי שזה אחד לאחד מה שאני מתכוונת לעשות, אבל מי שלא בעניין יכול בכיף להשאר בארצנו היפה והנהדרת, הוא הפטיר:

“טוב נו” וניאות להצטרף.

אחר כך שמעתי אותו ממשיך להתאונן באזני אביו ומנסה להסיתו: “באמת מעניין אותך לראות את כל הלוקיישנים המייבשים שצילמו בהם את נכרייה?”

ובזווית האוזן שמעתי את תשובת האב:

“נהפוכו. אני סומך על ההפקה שהם בטוח בחרו את האתרים הכי יפים בסקוטלנד בשביל לצלם בהם את הסידרה. אז לא ממש משנה לי אם ג’יימי פרייזר פסע שם או לא- כל עוד המקום יפה, ואמא שלך מבסוטית, אני מוכן להגיע אליו”.

מלך.

כשהתחלתי לבנות את תכנית הטיול, הילדים ביקשו שוב שאתמצת להם את הסאגה. וכך, בפעם האלף הם שמעו ממני את הקונספט של נכרייה: ג’יימי וקלייר, סקוטלנד, מעגלי אבנים, נסיעה בזמן ואהבת נצח. כבר הרבה שנים שנכרייה ממותג אצלנו בבית כ”שגעון של אמא” ולכן הם לא טרחו להעמיק בו. אבל עכשיו פתאום משהו התעורר בהם, הטייס גומע את הספר הראשון, והמצ’יסטה צפתה בשני הפרקים הראשונים. 

בנוסף, מנקודת מבטי כאמא, יש לנסיעה הזו גם ערך חינוכי- אני רוצה לתת דוגמה אישית- ולהראות להם שכשיש חלום- קטן כגדול- אפשר להתאמץ ולהוציא אותו לפועל, ממש כמו שאני עושה. כלומר, לא מספיק שנשב בבית ונחלום על סקוטלנד- אלא תכלס נעשה מעשה ונקמבץ נסיעה אליה. אני רוצה להראות להם שלכל חלום אפשר להכין תכנית מימוש ברת קיימא.  

כל איש, אישה, פעוט זקן וטף צריך שתהיה לו מחברת פרוייקטים במגירה. 

אז אור לאתמול בערב, הגענו נתב”גה, עלינו על טיסת וויז ללוטון, נחתנו ב 1 לפנות בוקר וצעדנו עייפים אך נרגשים למלון Holliday in express בלוטון על מנת לסיים שם את הלילה.  אסתי חברתי המהממת תיזמנה לנו 6 דקות הליכה מהשדה ועד המלון, וכך היה. בהולידי אין אקספרס הנ”ל נמנו את שנת היופי שלנו ועכשיו כשהקיץ הבוקר ועורנו זוהר ומתוח, אנחנו בשלים להתחיל את הScotlander adventure המהמם שלנו.

עוד מעט, כשנסיים את ארוחת הבוקר האנגלית- נצא מהמלון, נצעד בחזרה לשדה התעופה, נספח לכוחותינו את האוטו מחברת ההשכרה ונחצה בנסיעה את כל אנגליה לאורכה עד שנגיע בסוף היום לאדינבורו.

היום הולכים לעשות ‘road trip’, שגם הוא סוג של חלום שמופיע במחברת הפרויקטים.

ואחר כך אוכל למות לי בשקט.

אז ג’יימי חכה לי, אני כבר באה! Je suis prest!

ואתם,Dinna fash, laddies – אתם מוזמנים לעקוב, כי נראה לי שהולך להיות לנו קסום.

*צום קל לצמים, חשבון נפש פורה למתחשבנים וגמר חתימה טובה לכולם.