הבוקר השכמנו קום, ואני רוצה לומר שאור ל 7 בבוקר התייצבנו בהרכב מלא על האוטובוס, אבל היה עדיין חושך. באופן מפתיע אף אחד לא מאחר ואין בעיות משמעת בטיול הזה. אנחנו נוסעים אל עבר העיירה קאמי, דרומית לרוביניימי על מנת לעלות על שוברת הקרח סאמפו.
העיירה קאמי מרוחקת שעה וחצי מרוביניימי, ומכיוון שאור ראשון עולה רק ב 9 בבוקר- אנחנו נוסעים בחושך. רובם מנמנמים. אני לא. זה היום הרביעי שלנו בלפלנד, ואני בקושי מצליחה לעצום עיניים. הטיול הזה לא דומה לשום טיול שעשיתי עד כה בחיים, ואני כל הזמן בעוררות מוחלטת, בתחושת היי מטורפת.
והנה, הגענו אל הסאמפו
הסאמפו היא איננה ספינה רגילה- היא שוברת קרח. ומה ההבדל בין ספינה רגילה לשוברת קרח?
יובל מסביר ששוברת קרח נבדלת מספינה רגילה בשלושה פרמטרים:
גוף הספינה של שוברת הקרח מחוזק.
יש לשוברת קרח כח דחיפה חזק יותר על מנת לשבור את הקרח ולדחוף קדימה.
ויש לה חרטום מחודד.
שוברת הקרח סאמפו, נבנתה ב 1960 בהלסינקי. היא הושקה בקאמי ב 1961 ושרתה את הצבא הפיני. תפקידה היה לפלס לספינות הצבאיות נתיב בים הקפוא ולשמור על נתיב פתוח לנמל וממנו.
בשנת 1988 היא יצאה לגימלאות. פינלנד ניסתה למכור את הסאמפו לרוסיה כגרוטאה, אך אז ראש עיריית קאמי החליט לרכוש אותה ולהסב אותה לצרכי תיירות.
הסאמפו- שוקלת 3500 טון ואורכה הוא 75 מטר.
הגובה מפני הים ועד הסיפון העליון- 14 מטר.
והיא יכולה להכיל עד 200 איש.
שמה של שוברת הקרח, ‘סאמפו’, שאול מהמיתולוגיה היוונית. סאמפו הוא חפץ פלאי שמייצר שפע תמידי. לחפץ הפלאי הזה שלוש דפנות ומהן נפלטים דגן, מלח וכסף.
סאמפו הוא סמל לרווחה, לשפע ולמותרות. וזהו מושג מרכזי בתרבות הפינית שמייצג שפע של כל מה שהאדם זקוק לו.
העיצוב הפיני המאופיין באיזון של יעילות ואסתטיקה, נובע מהמושג ‘סאמפו’.
כיוון שהסאמפו מוטמע בתרבות הפינית, על שמו ניתן למצוא כיכרות, ספינות, רחובות וכאמור- שוברת קרח.
כשאנחנו מגיעים אל הסאמפו, צוות הספינה עומד בפתח לקבל את פנינו.
היום יש רק מינוס 10 מעלות, ולעומת אתמול, שהיה מינוס 30 מעלות, זה נחשב פה חמסין. הצוות מתלוצץ שהיום חם ושזה ממש קיץ. בימים הראשונים שלנו פה שאלתי את עצמי איך יודעים להבדיל בין מינוס 30 למינוס 10? מינוס זה מינוס. היום אנחנו יכולים לדווח שההבדל הוא ניכר. וכבוגרי סיירת מינוס 30- קטן עלינו המינוס 10 הזה היום. אנחנו מדי פעם מרשים לעצמנו להוריד כובע או כפפות, ולעתים אפילו להשתחרר מהחליפה הארקטית. תנו לנו עוד שבוע פה ואנחנו עוברים לקצר.
כששוברת הקרח יוצאת מהנמל אני יוצאת החוצה לסיפון כדי לצלם את התהליך המרתק של היציאה מהנמל.
מה שאולי יכול להראות לכם בתמונה כגלים בים- אינם באמת גלים בים. זו שכבת קרח עבה.
הסמפו מפליגה אחורה, ואז קדימה, ותוך כדי כך מבקעת את הקרח וניתן לראות את הנתיב שהיא פילסה באופן ברור
זו אני פה, עדיין במוד ארקטי:
כולם עסוקים בלצלם את הפלא הזה:
ואנחנו נלקחים לסיור קצר בקרביה של הסאמפו.
להלן תמונת מחזור של הקפטנים לדורותיהם
אחד הקפטנים מושך את תשומת ליבי בזכות הלוק החביב למראה המתקבל מהשילוב של השפם השחור הקטן והכה מחמיא והבלורית השחורה. (תדמיינו אימוג’י של שוק)
חדר התקשורת מוציא מסיגל קריאות התלהבות. היא מתלהבת ממשדר המורס אליו היתה צמודה שנתיים כשכיהנה כאלחוטנית בחיל הים, אי שם בשלהי המאה הקודמת.
אני לעומתה, מתלהבת ממכשיר הט”פ, כי במקביל אליה באותה מאה, שרדתי את קורס צפ”טיות שם הקלדתי מהבוקר עד הערב הכ הכ הכ (מי שצוחק עכשיו מהבדיחה הזו מקבל 10 נקודות בונוס)
מקגייבר מתרגש מהמכ”מים
אבל הכי הכי אני מתלהבת מהעובדה שעל ההגאים, יושבת אישה. זה התפקיד הכי חשוב והכי קשה בספינה הזו.
girl power!!!
אחד מאנשי הצוות מסביר לנו שיש שני סוגי קרח. סוג אחד- הוא הסוג הבתולי-קרח שנשבר בפעם הראשונה ושהוא מתבקע בקלות. הסוג השני הוא קרח שכבר פיצחו אותו קודם, ואז הוא קפא שוב- אך בגלל שהוא עבר פיצוח, הקפיאה המחודשת הופכת אותו לעבה מאד ובלתי עביר. לפעמים שוברת הקרח נתקלת בקרח כזה, ואז היא נאלצת לחזור על עקבותיה ולמצוא נתיב אחר.
בשלב הזה התחיל האקשן שלשמו בכלל התכנסנו כאן. הספינה מדוממת מנועים ומורידה כבש מדרגות ללב הקרח
חלק מהאנשים יורדים לשחק קצת בשלג
ובזמן הזה הקבוצה הראשונה מחליפה את הסרבל הארקטי בחליפת ציפה מיוחדת שפותחה ע”י נאס”א, והחבר’ה נכנסים איתה לתוך המים הקפואים
סיגל ואני מעוניינות גם לחוש את החוויה (תכלס סיגל לא באמת מעוניינת. אני מפעילה עליה לחץ פיזי מתון והיא פשוט נכנעת) ואנחנו הולכות ללבוש את החליפות המיוחדות האלה, שנראות כמו חליפות של הטלטאביז
ואז אנחנו נכנסות לתוך הים הקפוא.
אפשר לראות בתמונה כמה אני מתענגת. בוידאו שמקגייבר צילם שומעים אותי אומרת נונסטופ: “יו! כמה כיף לי!” וזו באמת- אחת החוויות החושיות הכי מדהימות שחוויתי אי פעם. הגוף צף, ובזכות החליפה המיוחדת אין בכלל תחושת כבידה- שזה כמעט כמו להיות בחלל. שזה חלום חיי. תוך כדי שאנחנו שוכבות במים, מתחיל לשלוג לו שלג ואני עוצמת את העיניים ומתמסרת לתחושה הנעימה הזו שאופפת אותי בכל הגוף ועכשיו גם בפנים.
אבל סיגל סובלת. לא נעים לה, השלג דוקר אותה- והיא מבקשת לצאת.
סיגל יוצאת, ואני נשארת במים בערך עוד חצי שעה, ופשוט לא מסוגלת לעצור את החוויה הכל כך מדהימה ומפעימה, שגורמת לי להיות שלווה ובו זמנית בעוררות חושים מטורפת. אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר במילים איזה אושר, התעלות ורוממות רוח חוויתי באותה חצי שעה מופלאה.
כשאני יוצאת מהמים, אני אומרת למקגייבר שאין מצב שהוא לא מתנסה בזה- והוא הולך ללבוש את החליפה ונכנס בעצמו למים הקפואים.
בתמונה רואים שהוא מנסה להנות, אבל לא ממש מצליח
ואחרי שתי דקות הוא יוצא החוצה.
עדי בשום פנים ואופן לא הסכים אפילו לנסות להיכנס למים.
כשישבנו אחר כך לדסקס על החוויה הזו- היה מעניין לשמוע איך כל אחד חווה אותה בצורה שונה. סיגל ממש סבלה. מקגייבר לא ממש נהנה. אני עפתי על הדבר הזה- ועבורי זו היתה חוויה מטריפת חושים כמו סם. בתור מרפאה בעיסוק- זו היתה הדגמה חיה ומצויינת איך אותה גרייה חושית נחווית באופן שונה לגמרי בין אדם לאדם.
לבסוף כל אחד זכה בדיפלומה מהסאמפו, ואני בהחלט מתכוונת לשמור אותה למזכרת כי היא מייצגת את אחת החוויות הכי מגניבות שחוויתי.
מה קרה אחר כך? על כך, בפוסט הבא.
