בבוקר אנחנו יוצאים לראות את הזריחה ומקגייבר מעוניין להטיס את הרחפן שלו, אבל יש שלג- וזה לא מתאפשר.
אז אנחנו מצלמים את השלג, את עצמנו הולכים בסלואו מושן בשלג, את עצמנו מעיפים שלג בסלואו מושן מתוך תקווה שבשלב מסוים זה יימאס עלינו, אבל זה לא קורה.
גשר המיתרים מכונה “גשר חוטבי העצים”, ואם תשימו לב, בחלקו העליון יש שני פנסים בצורת לפידים. חטיבת עצים היא מקצוע נפוץ בפינלנד, ובעבר כשהיו יוצאים לחטוב עצים בלילה- היו החוטבים מתאבזרים בלפיד. את הלפידים של חוטבי העצים הנציחו בגשר הזה.
אגב, בפינלנד יש חוק- ועל כל עץ שנכרת- נוטעים עץ חדש
לפלנד היא לא מדינה ריבונית. זהו מקום מגורים אחוד של 4 ארצות: פינלנד, נורבגיה, שבדיה ורוסיה ורוביניימי היא בירתו.
ברוביניימי יש מפעל שתפקידו לחמם את המים ולהזרים אותם חמים לבתים.
ברוביניימי יש 60 אלף תושבים- 40 אלף מתוכם הם סטודנטים.
אנחנו חוזרים למלון, כולם מתאספים בלובי ויוצאים לדרך. יש לנו קבוצה נהדרת ונעימה. כולם כבר מכירים את כולם וכולם מחבבים את כולם ונוצרות חברויות ושיחות חמודות. ממש ממש כיף לנו ביחד.
יובל המדריך המהמם מעביר ביננו את הספר אלה קרי- הילדה מלפלנד- ספר שבעזרתו ניתן לקבוע בישראל לאיזה שיכבת גיל אתה משתייך. אם אתה מכיר אותו- סימן שגילך נושק לחמישים ומעלה.
כשנוסעים בכבישים, הכל נראה מושלג ושומם. מדי פעם רואים בית בודד או שני בתים בודדים. לפי החוק הפיני- כל אחד יכול לגור איפה שהוא רוצה. כיוון ששטחה של פינלנד הוא עצום- המדינה רוצה שאנשים יתפרסו בכל שיטחה- ולא יתרכזו רק בערים הגדולות ולכן האזרחים יכולים לרכוש כל פיסת אדמה בכל מקום שהם רוצים- והמדינה מתחייבת לספק להם את כל התשתיות והשירותים כולל פתיחת צירים בשלג בכל יום.
אנחנו מגיעים לגן החיות רנואה, שהוא גן החיות הצפוני ביותר בעולם- בגן החיות הזה מיוצגות כמעט כל חיות הבר השכיחות בקווי הרוחב הצפוניים של כדור הארץ- מעל 50 זנים שונים.
גן החיות עצמו נראה קסום ומזכיר את הסט של הסרט “פרוזן”
אצלנו במשפחה, בשלבים מתקדמים של כל טיול תמיד מגיעים לרגע הזה שבו כולם משתפים את כולם בענייני הפיפי/קקי שלהם. במשפחה שלי זו שיחה מסריחה שמתאפיינת בטו מאץ’ אינפורמיישן והיא מתמקדת במרקמים, ריחות וצבעים. אל דאגה, אני לא עומדת עכשיו להיכנס איתכם לעובי הקורה בעניין הזה, אבל חושבת שאם הגעתם איתי עד פה, אז מגיע גם לכם לדעת קצת יותר על ענייני הפיפי בטיול הנוכחי.
כיוון שאנחנו לובשים 3-4 שכבות ביגוד שמעליהם שכבת מעטפת של סרבל- אנחנו בוחרות בקפידה את העיתוי שבו נעשה פיפי. הדבר איננו יכול להתבצע באופן ספונטני. בדרך כלל כשאנחנו מזהות שירותים, מתחיל מבצע פיפיגייט. אנחנו מתיישבות בצד, נחלצות מהסרבל, שזו פעולה מוטורית די מורכבת, עושות את ענייננו וחוזרות להשתחל אליו בתום ההטלה. כשאנחנו הולכות להטיל, אני מזכירה לסיגל כל הזמן שתסחוט טוב טוב את הכליות ואת השלפוחית, כי אין לנו סבלנות ליותר מדי הרבה פיפיגייטים ביום אחד.
אז בטרם נכנסנו לשירותים, התקיימה השיחה הבאה.
אני: איזה באסה, עוד לא עשינו כל הטיול הזה פיפי בחיק הטבע. צריך להיות מרתק לעשות פיפי בשלג.
סיגל: נכון, אבל נורא מסורבל עם כל ההתפשטות הזו. אבל אם את ממש רוצה לעשות פיפי בשלג, אפשר כשנהיה במלון, שנרד למטה ונעשה בסמוך אליו, באיזו פינה על המדרכה, בשלג.
ואיך שהיא מסיימת את המשפט הזה מתפנה לי תא בשירותים, ואני נכנסת אליו ותוך כדי פיפי אני פשוט מתפקעת מצחוק. לצחוק לבד זה תמיד קצת מוזר, על אחת כמה וכמה כשאת נמצאת בתוך תא שירותים, ולבד.
אז הנה אני, שניה אחרי הפיפי, ושנייה לפני שאני שמה על עצמי בחזרה את הסרבל.
שימו בבקשה לב לנעליים המכוערות והמגושמות מהגומי, אלה שקיבלנו בהשאלה. אני מאוהבת בהן וכבר מחוברת אליהן רגשית. ואני לא יודעת איך אפרד מהן בתום הטיול…
***
עדי: מה מזכיר לכם השער הזה?
כולנו במקהלה: העבודה משחררת.
אכן.
במתחם עופות הטרף אנחנו מזהים את הזכרים ואת הנקבות של כל זן, ע”פ הצבעים וע”פ המיקום שלהם.
וזו ציפור יפה מזן סיגל:
זהו שמוליק תצלמי אותי כאילו שאני מצלם כרגע.
וזהו ולדימיר. פוטין בשבילכם:
ואיזה כיף שאפילו בקצה העולם אני יכולה לקיים את תחביבי הידוע לשימצה לצלם יפניות שמצטלמות באובססיביות.
חזיר בר:
והופה! הגענו אל הדובים!
למעשה, כל התמונות הן של אמא דובה. הבן שלה בדיוק עסוק במלאכת השני”צה:
הדובים הלבנים אינם ישנים שנת חורף. הדובים החומים כן.
האבא מופרד מהאמא ומהבן מיד לאחר הלידה, כדי שלא יפגע בבן. ממש משפחה בהפרעה זאתי.
ושוב, בע”ח האהוב עלי- סיגל שלי:
זאב אפור:
זהו השונרא. נראה חביב למראה, אך למעשה הוא טורף קטלני ביותר, והוא יכול לטרוף כמעט כל בעל חיים שעובר לידו, כולל בני אדם:
הגרגרן הוא חיה חסרת שיפוט עצמי שעושה הרבה רעש וצלצולים- יכול לעמוד מול דוב ולאיים עליו מתוך תקווה שזה יעבוד:
וכמובן שראינו איילים, כוכבי הבדיחה המקומית “סלח לי, כמה איילים יש לך”?
והמוס- או בשמו העברי “אייל קורא”:
תשימו לב כמה יפה הקרח שמצטבר בראש הגדר- זה נראה כמו נורות לבנות:
אלה לא נורות-זהו שלג.
בתום הסיור הבנים הלכו להטיס את הרחפן, אבל הצילום התחרבש בשל תנאי הקור וגם הרחפן עשה מה בראש שלו
מקגייבר, בדום נשימה, כי הרחפן מסרב לרדת:
כל רחפננו שבו לבסיסם בשלום ואנחנו נוסעים למוזיאון ארקטיקום
המוזיאון מחולק לשני חלקים המספרים מצד אחד את סיפורה של העיר רוביניימי ואילו חלקו האחר מוקדש להתפתחות החיים באזורים הצפוניים של כדור הארץ. בטח כבר למדתם לזהות שזהו יובל, מדריך העל שלנו:
יש במוזיאון אזור שמוקדש לאורות הזוהר, אותו אני מכנה אזור זריית המלח על הפצעים- כי עד עכשיו ראינו אור אחד קלוש למדי ובכל הימים היתה תחזית גרועה לזוהר:
יש שם מייצג מקסים שממש אהבנו שמדגים את החוג הארקטי- שבו ביום הקצר ביותר (21.12) חשוך למשך 24 שעות, והיום הארוך ביותר (21.6) מואר 24 שעעות- וזה נובע מהזווית המוטית של כדור הארץ ביחס לשמש.
יש שם דגם של קוטה- ביתם של הסאמים- כמו ביתה של אלה קרי חברתנו. זהו מבנה משולד מעץ שבמרכזו מדורה עם פתח עליון ליציאת העשן. עורות איילים מרפדים את המבנה.
את ארוחת הערב אנחנו סועדים במסעדה שנסגרת במיוחד עבורנו. אתמול בערב נשארנו כולם במסעדה במשך 3 שעות כי דיברנו ושיחקנו והיתה לנו אווירת בית כיפית ולא התחשק לנו ללכת. בסוף הערב הרגשנו שבעלי המסעדה רוצים להתאבד. אז הערב הם הודיעו לנו מראש שיש לנו שעה בדיוק לסיים לאכול וללכת. אבל מכיוון שכיף לנו ביחד, אז אחרי ארוחת הערב המשכנו כולנו ביחד לפאב מקומי והיה ערב מוש.
המשך יבוא…
