המלון שאנחנו מתגוררים בו הוא הניו יורקר.
זהו מלון עתיק ואייקוני, קיים משנת 1929 והוא מתהדר באורחים חשובים שועי עולם כגון ג’ון קנדי, מוחמד עלי, ועכשיו גם אני .
יתרונו הגדול הוא בלוקיישן שלו- בשדרה השמינית פינת רחוב 34. מבינות דבר יודעות שרחוב 34 הוא רחוב הקניות, וזה יתרון גדול שינוצל בהמשך.
החדר שלנו הוא קופסת גפרורים קטנה וחמודה עם עיצוב חדיש נכון לשנות השבעים. שדרגנו לחדר עם נוף.
הנוף הוא הנוף של הבניין ממול.
וגם של הבניין שממול לבניין שממול:
הטינופת שעל החלון היא און דה האוס.
מתחת למלון יש דיינר קלאסי שפתוח 24/7, שזה מצויין לאנשים שסובלים מאינסומניה בתוספת ג’ט לג. 7 בבוקר, אנחנו שם.
משם אנחנו צועדים לכיוון הטיימס סקוור ואז מתקבל אפקט הוואוו.
על אף השעה המוקדמת, הכיכר מלאה בשוטרים:
סליחה על הטשטוש. אבל אנשי כוחות בטחון והצלה עושים לי את זה
אני אוהבת שעל הניידות מוטבעים ערכי המשטרה:
עוד לא שמונה בבוקר, הכיכר די ריקה. אנחנו עוברים דרך האולפן של גוד מורנינג אמריקה, וזה בדיוק שידור חי:
גילינו נקודה בכיכר שאם עומדים עליה, אז התמונה שלכם מוקרנת על מסך ענק. הנה אנחנו שם מוקרנים קבל עם וכיכר טיימס:
בחנויות המזכרות מוכרים בובות של נשיאי ארה”ב לדורותהם. לצד לינקולן, קלינטון, רייגן ואובמה, נמכרת גם בובה של טראמפ. כאילו שהנצחון הוא בכיס שלו. קשה לתפוס, איך מתוך אומה של 300 מליון איש, הצליחו למצוא רק את האדיוט הזה בתור מועמד מוביל לנשיאות.
גוד בלס אמריקה.
משם אנחנו עוברים ליד פארק בריאנט המתוק, ובדיוק מתחיל טפטוף מעצבן. נבצר מעמנו לשבת על אחד הספסלים ולשוח בפארק. כמו שאני מכירה אותנו, עוד נשוב לשם. במרכז הפארק יש רחבת דשא שבחורף הופכת לזירת החלקה על הקרח.
וגם דגל ישראל מונף שם:
באורבן אאוטפיטרס המהממת:
לאורך ה Library way אשר מובילה לספרייה של ניו יורק, טבועות על המדרכה עשרות ציטטות ספרותיות:
תחנת הרכבת המרכזית, ה Grand Central Terminal היא תחנת הרכבת הגדולה בעולם והיא עוצרת נשימה. היא הופיעה באינסוף סדרות וסרטים ועל התקרה יש ציור אסטרונומי ענק.
הקומה התחתונה, היא קומת האוכל:
ושם אנחנו רוכשים את קפה מס’ 2 להיום. זכה בציון גועל נפש בסולם גזית.
והנה חזרנו לרחוב 34 המופלא. עשינו רכש בחנות יוניקלו יתברך שמה, אשר חסרונה היחיד הוא, שהם אינם מכבדים את הכרטיס הצהוב של “חבר”. מי שיש לה, מבינה על מה אני מתמרמרת פה.
כמובן שנכנסנו גם למייסיס. מייסיס עצומה בכל קנה מידה:
אבל הדבר היפה ביותר בה הוא המדרגות הנעות הענתיקות מהעץ, שקיימות משנת 1902!
הנה כמה דברים שאהבתי שם במיוחד:
את מרתה, שהיא דרגה אחת מתחת לאלוהים:
ואת הרהיטים הרצ”ב:
והיה גם משהו שהצחיק אותי, בהתכתבות עם מצ’יסטה:
עור של לטאה. גררר.
אפשר לומר שהיה לי היום הספק סביר. לא מעולה. סביר. בסה”כ יש הרבה מקום לשיפור:
אחר הצהריים עברנו שוב בטיימס סקוור. הפעם הטרוף שלה עלה דרגה מהבוקר:
אהבתן, הא?
מהמם.
ושוב הוא:
וכמה כיף למצוא תקווה באמצע הרחוב?
ואהבה!
החנות הנרי בנדל היא חנות יפה מלאת קישקושים צבעוניים במיוחד:
הי לכם.
והנה מגדל טראפ השייך לדונלד. הוא כל כך גבוה שלא הצליח להכנס כולו לפריים.
בפתח הבניין עמד בחור אחד, מחופש לדונלד בצורת שמוק. הוא מזמין עוברים ושבים להצטלם איתו. מאחוריו ומצדדיו עומדים שוטרים
בפנים מתגלה אחד הבניינים הכי מכוערים וחסרי הטעם שראיתי:
אחר כך הלכנו לבלומינגדיילס:
קבלת הפנים דווקא היתה מבטיחה:
אבל מסתבר שבלומינגדיילס זו חנות פלצנית שהכל שם זה גוצ’י שמוצ’י מהביוקר:
אבל מקגייבר אומר שמה שמבדיל בין חנות טובה למעולה, זה אם יש אזור ישיבה לגברים המסונג’רים:
אז פה יש.
ולהלן הדברים שאהבתי בבלומינגדיילס:
בפאתי הסנטרל פארק ראינו חתן וכלה ושושבינות ושושבינים:
חלק מהשושבינות נראות מבואסות מהתחת.
ואחר כך גם ראינו כלה משומשת ובמצב קצת פחות טוב:
על חוטי החשמל, שחזרו עבורנו היונים את סצינת הפתיחה של “הציפורים” של היצ’קוק:
ואלו שלא השתתפו בשיחזור, הלכו לשתות לסוס את הארוחת צהריים שלו. כאלה חצופות:
בכיכר קולומבוס, עומד פסלו של קולומבוס, שבזכותו בכלל אנחנו כאן:
מול קולומבוס, עומדים בנייני וורנר, שהקומות התחתונות שלהם, זה קניון:
בתוך הקניון יש חנות של וויליאמס סונומה:
ובתוך וויליאמס סונומה יש כמה תנורים יפים, כמעט כמו התנור האדום שלי בבית:
בקומה התחתונה יש אוכל בריאות, ואנחנו אוכלים שם סושי בריאות העשוי מאורז מלא וקינועעעעה, זה טעים בערך כמו שזה נשמע. נוט:
ואפילו הספקנו לעבור היום דרך הסופ נאצי המיתולוגי מסיינפלד:
גמענו היום קצת יותר מ 31 ק”מ ברגל. אז אני הולכת עכשיו לכרות קצת את הרגליים שלי, עד מחר.
צ’או.
