בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם”.
מי שהוא אורח קבוע בבלוג יודע, שאם יש מצווה בתורה שאני אוהבת לקיים כלשונה, זוהי המצווה. גם לביים את יציאת מצריים, כלומר, תכלס לנסוע לחו”ל וגם ‘להגיד לבני’, כלומר תכלס לחפור לילדים שלי: שני דברים שאני ממש מתמקצעת בהם.
ואם יש מקום הולם לקיים את המצווה במלואה, ולהדגים לילדים חירות הלכה למעשה: אין מקום הולם מנתב”ג .
תוסיפו לזה את העובדה כי חגי ישראל הדורשים התכנסות משפחתית מורחבת סביב שולחן אחד, גורמים לכולנו ללקות בדבר, שחין ומכת בכורות סימולטנית ובצורך לשפוך את חמותינו על הגויים, ליטרלי.
אז גם השנה, כשכל עם ישראל החל להתפלפל בסוגיית “איפה אתם בחגים”, הטיל עלי בעלי את משימת קימבוץ מבצע שלח את עמי, או לפחות רק את משפחתנו. גיגלתי “דיל לפסח בחו”ל” שיעלה לנו מקסימום בתרי זוזי. ואחרי שהגיתי באינטרנט יומם וליל, שלפתי את האפיקומן בדמות כרתים.
כרתים נשמע היה לי סבבה לגמרי: ים, שמש, חופים, זורבה. מה רע? לפי התיאורים זה נשמע כמו חופש בן זומא, אז באימפולסיביות האופיינית לי הקלקתי חופשה בכרתים.
ארזתי ביד חזקה מזוודות ובזרוע נטויה את המשפחה,
ושמנו דזבין אבא על העולם.
***
הטיסה לכרתים מתבצעת באיזו טיסה איזוטרית של חברת תעופה פולנית לא ידועה.
התפללנו כל הדרך שנמריא בשלום ושננחת בשלום, ומה אתם יודעים- הטייסים הפולנים הפתיעו לטובה, ותוך שעה וחצי נחתנו בשלום לגמרי בכרתים. אנחנו ועוד רכבת אווירית של 4 טיסות שהגיעו מישראל. כרתים זו תכלס, שלוחה קטנה של ישראל. הנופים שאנחנו פוגשים בדרך הם נופים גליליים מוכרים, ואם אתם בקיאים כבר בשפה המשפחתית שלנו- נאמר שם הרבה ‘אם נשמיט פרטים’.
בדרך, המצ’יסטה מפתחת שפה חדשה בה היא מתקשרת עמנו: זו אנגלית, שכוללת רק שמות עצם, פעלים במצב הבסיסי וללא שימוש כלל בזמנים. וכל זה במבטא מזרח תיכוני מודגש. ככה היא מתקשרת איתנו כל היום.
אוטובוסים ממתינים לבני החורין מחוץ לנמל התעופה של הרוקליון, האנשים מתמיינים איש איש לאוטובוסו ואנחנו מטרונספרים ישירות למלוננו.
מלוננו הוא Aquila Rithymna Beach.
זהו מלון חביב בהחלט, חמישה כוכבים. צ’ק אין קצר, ואנחנו מקבלים שני חדרים עם נוף לים. (יעלי בווטסאפ בתגובה לתמונה הזו: ‘אחותי, עבדו עלייך, הגעת תכלס לעכו”).
אחרי התמקמות, אנחנו מחליטים לתור את סביבתנו. מחוץ למלון אנחנו מאתרים מסעדה נחמדה, כי במשפחה שלנו כידוע מצליחים להתפקס טוב יותר על קיבה מלאה.
המסעדה והרחובות ריקים, באופן מחשיד.
הזמנו מבחר מיני מזונות, והאוכל דווקא מפתיע לטובה. או בשפתה של המצ’יסטה very tasty food:
צזיקי זה הפייבוריט החדש שלנו. המלצרית אגב, שאלה אם נרצה שישחטו את הדג ויפלטו אותו מול עיננו כדי להוכיח את טריותו. ויתרנו על התענוג מסיבות הומניטריות.
כשאנחנו מסיימים עם המסעדה, אנחנו מחליטים לצעוד רגלית לכיוון העיר רית’מינו. זו צעידה לאורך הכביש, כולה 6 ק”מ.
החלטה שתתברר בהמשך הדרך כביג מיסטייק. היוג’.
הרחובות ריקים מאדם, וזה רק אנחנו ועצמנו.
לאורך הרחוב יש מ ל א סוכנויות קטנות וחאפריות להשכרת רכבים
חנויות כלבו שמוכרות כובעי קש, כפכפים, תיקי עור, זיתים ועוד דברים לא קשורים
וכבר הזכרתי שזה רק אנחנו שפוסעים שם ברחוב? הארוך והבלתי נגמר? בנעליים שלא בדיוק מתאימות להליכה.
אז תנחשו מי צועדת מאחורה וממררת על מר גורלה, ותוך כדי כך מצלמת?
בשלב מסוים, מסע הכומתה הזה נראה הרבה פחות מפתה ממה שנראה בההתחלה. אז כאן החלטנו לקבל סיוע הומניטרי, לעלות על אוטובוס ולקצר הליכים.
לאוטובוס המתנו. אוטובוס הגיע. על אוטובוס עלינו. אך אופסי, מסתבר שצריך לרכוש כרטיסים בקיוסק. הנהג אמר: לא נורא, תעלו בכל זאת. אחרי שלוש תחנות הוא עצר לנו ליד קיוסק, ירדנו לרכוש כרטיסים, ובזמן הזה הוא המתין לנו, ביחד עם כל נוסעי האוטובוס ועם פקק של חצי רחוב שנוצר בגללנו.
נבוכים מהמעמד, חזרנו לאוטובוס, אבל מסתבר שאף אחד חוץ מאיתנו לא התרגש מהעניין. לא הפסקנו להתפעל מכמה מותק הנהג. ומכמה אחלה הכריתנים האלו.
לכשהגענו לרתמינו, חלפנו על פני חנות סלולר, שבה חשקנו לקנות סים לטלפון על מנת שנוכל להתפלש באינטרנט ללא הפסקה, או כמו שאומרים אצלנו 24/9. החנות היתה סגורה מפאת שנ”ץ. שימו לב לשעות העבודה:
מהממים. נחזור לשם בהמשך היום.
רתמינו היא עיר נמל שבליבה מבצר ולאורך הרחובות הרבה מסעדות וחנויות מקסימות.
כל אחד מצא משהו נחמד לקנות. אני למשל התאבזרתי בפותחן בקבוקים חדש:
פותחן בקבוקים מרהיב. בדיוק נזכרתי שחסר לי 
כשנכנסתי לחנות התחרה, להתעניין בוילון לחדר השינה שלנו, עטה עלי המוכרת המקסימה והמבוגרת לברך אותי בבונז’ור. אמרתי לה שאנחנו מישראל, ומיד היא תיקנה ל’שלום’.
היא רק שמעה ישראל, מיד נפלה על צווארי בקריאות התרגשות. ישראל! אני אוהבת את ישראל! אני אוהבת את הישראלים!
מפה לשם, בילינו אצלה חצי שעה כשהיא מציגה לי את כל המלאי שלה, וזה נגמר בזה שהיא מזמינה לי וילון מיוחד מהמפעל שיגיע מחרתיים. נפרדנו בדמעות.
בונ’ה, הכרתינים האלה ממש נחמדים#2!
עם הגרפיטי המעודד הזה חצינו את הכביש והלכנו לנוח קצת על ספסל בפארק טיטו.
בכניסה פגשנו את הפרלמנט המקומי:
ובדיוק באותו זמן התקיימה מסיבת חיפוש ביצי פסחא, כשילדים כריתינים חמודים ונלהבים הסתובבו בפארק עם סלסלות קטנות, כשהם זוחלים בין השיחים כדי למצוא ביצים סמליות מקרטון:
כן.
לעת ערב אנחנו מרגישים בשלים להפרד מרתמינו המקסימה, ואנחנו עולים על מונית. הנהג, בעל חזות מעט מפוקפקת. למרבה ההפתעה,הוא דובר את שפתה של המצ’יסטה. אני מזכירה: אנגלית שבורה המורכבת משמות עצם, פעלים בסיסיים, נקייה מפרסנט סימפל, פרסנט פרוגרסיב, עבר, עתיד והטיות. למרבה העוד יותר הפתעה, האיש ממש שמח לשמוע שאנחנו מישראל, מפאר את תל אביב בירתנו הנצחית ובעשרים דקות הנסיעה הוא מספיק לעשות שני דברים חשובים:
1. לפתור את הסכסוך הפלסטיני ישראלי (צריך לדבריו להקים חומה גבוהה סביב עזה ולא לתת להם לצאת משם ולהתפוצץ אצלנו)- מדהים איך עם אנגלית אלמנטרית מינוס אפשר להביע רעיון שרבים וטובים מאיתנו עדיין מסתבכים בלנסח. ומה אתם יודעים, תוך שניה החזות שלו כבר לא מפוקפקת בעיניי ואני ממש אוהבת אותו מכל הלב.
2. הוא מרכיב לנו את המשך הטיול, עם הסברים שבורים אבל ענייניים. זה הולך ככה:
you go up up up, no right no left and you in Chania. beautiful city. very nice view. you go back home, lake Kurnas. is nice. this is one day now I tell 2 day
אנחנו מגיעים למלון, אבל הנהג המהמם הזה מתעקש לקחת מאיתנו רק חצי מהסכום שמציג המונה, הוא יוצא איתנו החוצה, פותח לי את הדלת כמו לליידי, ונשאר איתנו עוד 10 דקות שלמות, בהן הוא משרטט לנו על המפה את המסלולים שהוא הרצה לנו עליהם כל הדרך. אנחנו נפרדים בדמעות.
בונ’ה, איזה מקסימים הכריתים האלה!#3
איפה עוד היינו ומה ראינו יסופר בהמשך.
קלימרה.
פוסט אדיר!