קייטנת לונדון קיץ 2026- פרק 7
הפעילות של הקייטנה שלנו התחילה בבוקר במוזיאון של ויקטוריה ואלברט.
חלום שלי מנורת צ’יהולי כזו אצלי בבית!
הגענו היום לאגף שאף פעם לא ביקרנו בו, בקומה השלישית, שמציג את התקופה הויקטוריאנית
זה חלק ממש יפה במוזיאון שלא היינו בו קודם
המטרה שלנו היתה למצוא את הבדים המקוריים של וויליאם מוריס, והנה הם:
וויליאם מוריס היה מעצב ואמן, מהדמויות המרכזיות של תנועת ה Arts and Crafts, שהוא ואני חולקים את אותה תפיסת עולם לגבי חפצים יומיומיים: וויליאם ואני מאמינים שחפצים צריכים להיות גם שימושיים וגם יפים, ובעיקר- עשויים היטב.
וויליאם מוריס מזוהה בעיקר עם הטפטים, השטיחים, הבדים בדוגמאות הצפופות של עלים, פרחים וציפורים.
אבל אולי החלק הכי יפה במוזיאון V& A הוא הקפיטריה
בקפיטריה יש שלושה חדרי אוכל היסטורים.
וויליאם מוריס חברנו היה אחראי לעיצוב החדר הירוק
ושני האולמות האחרים עוצבו בידי ג’יימס גמבל ואדוארד פוינטר
אין יופי כזה בשום מקום
משם המשכנו לעבר קנזינגטון היי סטריט
ומשם נסענו לצ’לסי. מהקומה האחרונה של הכלבו פיטר ג’ונס יש תצפית יפהפיה
משם קפצנו שוב לנשיונל גלרי השכן שלנו.
ראינו תערוכה של צייר אוסטרי שאהב לצייר נופים (לא מי שאתם חושבים)
בנשיונל גלרי מוצגות עכשיו שתי תמונות של מונה ורנואר, זו לצד זו, שצוירו באותו רגע ובאותו מקום.
מונה ורנואר היו חברים- ויום אחד בקיץ 1869 הם לקחו ביחד את כני הציור שלהם, הציבו אותם זה לצד זה וציירו.
ההצבה של שני הציורים יחד היא מרתקת: אפשר לראות איך שני ציירים שמסתכלים כמעט על אותו דבר, רואים אותו אחרת.
הלכנו גם לומר שלום לוינסט ואן גוך אהובי
ומשם יצאנו לצעוד קצת על הפאל מאל, רחוב שרותם מאד אוהב
והנה הפסל החדש של בנקסי, שעומד כעת בווטרלו פלייס.
הוא הציב אותו באישון ליל באפריל האחרון, ומציג אדם שנושא דגל גדול שמסתיר את פניו, בעודו צועד ישר אל קצה הכן. הוא מתפרש כביקורת על פטריוטיות עיוורת, כשהדגל מסתיר לך לאן אתה הולך.
מעורר מחשבה, בעיקר בימים אלו.
ויהי ערב ויהי בוקר יום חדש.
יום אחרון לקייטנת לונדון שלנו.
הבוקר האחרון בלונדון תמיד מגיע מוקדם מדי. קמים עם הידיעה המעצבנת שכל דבר הוא “בפעם האחרונה”- הקפה של הבוקר, הטוסיק של נלסון מחוץ לחלון.
המזוודות כבר מחכות- והן מאד כבדות, כמו הלב.
למצב רוח הזה, תערובת של געגוע שמתחיל עוד לפני שעזבת, ועצב קל על עיר שאני פשוט לא רוצה להיפרד ממנה, אני קוראת:
לונדאון.
איך לא קניתי את המטריה הזו בג’יימס סמית ובניו? טעות
יש טפטוף קל ואני לוקחת את רותם לפעילות העשרה אחרונה לקייטנה שלנו: אנחנו בדרכנו לבית של ג’ון סואן
ג’ון סואן, או יותר נכון- סר ג’ון סואן, היה אדריכל בריטי שחי בראשית המאה ה 19. לא סתם אדריכל בריטי: הוא זה שתכנן את בנק אוף אינגלנד.
ג’ון סואן הפך את הבית שלו למעין מוזיאון פרטי יוצא דופן
הבית עמוס, וכשאני אומרת עמוס, אני מתכוונת לע-מ-ו-ס בציורים, פסלים, רהיטים ועתיקות שאסף: כולל סרקופג מצרי בן אלפי שנות שאותו שם במרתף.
כי למי מאיתנו אין סרקופג במרתף?
יש בבית מלא מעברים צרים, מראות, חלונות נסתרים
ג’ון סואן הוריש את הבית למדינה בתנאי שיישמר בדיוק כפי שהשאיר אותו ביום מותו ב 1837
סואן היה אספן אובססיבי
והנה הסרקופג המדובר, של פרעה סתי הראשון בן יותר מ 3000 שנות
הנה עוד מוצג עתיק:
את הסעודה האחרונה סעדנו פה:
ועכשיו אני מצרפת פה כמה מילים שרותם כתב על הרגעים האחרונים. רק אתן רקע: אנחנו בחזרה במלון, ממתינים לנהג שיאסוף אותנו, אלה הרגעים שאני הכי שונאת בטיול: הוא יגיע בזמן? אנחנו נספיק? אז כשאני קצת בלחץ אלה רגעי תור הזהב של רותם.
הוא הולך להביא לו קפה, מתיישב מולי, ואומר לי כל דקה תרגעי תרגעי! עם החיוך הזחוח הזה:
ועכשיו רותם:
“חשוב לי לומר משהו על לטייל עם אמא ביום האחרון.
היה לי הכי כיף שיש עם אמא בטיול הזה, אבל זה סיוט לטוס איתה.
היא ממש בחרדה מכל דבר, וזה מייצר לה סוג של OCD:
כולה מחשבות טורדניות:
האם יגיע הנהג שהזמנו?
האם המזוודות ייכנסו לבגאז’?
האם נשלם אוברוויט?
האם הטיסה תתבטל?
אבל כל דבר שמצליח- זה “מזל”.
המזוודות הצליחו להיכנס לבגאז’? מזל!
הנהג הגיע בזמן? מזל!
אבל הכל עבר בשלום (בערך, באמת שילמנו אובוויט בסוף), הגענו ללוטון הארור, אכלנו, עלינו לטיסה ואפילו זכינו לשורה שלמה רק לשנינו”.
(פה אנחנו כבר בחזרה בבית, עמית מקבלת את הטרולי עם המתנות שלה וג’ינג’ר החתול יושב ועוקב אחרי כל תנועה שלה)
אז עד הפעם הבאה.
THE END