קייטנת לונדון קיץ 2026- פרק 4
בוקר יום שבת, קמנו כהרגלנו עם שחר ויצאנו בתחילה לפורטובלו. היום אמור להיות שם פסטיבל שנתי מעולם הקריביים שניסינו להימנע ממנו- והצלחנו.
השעה כל כך מוקדמת שכיכר טרפלגר ריקה מנפש חיה
כל כך מוקדם שאני יכולה להתמקד באדמירל נלסון הגיבור שעומד בקצה למעלה למעלה
ולראות פרטים שלא רואים בעין בלתי מזוינת, למשל, שאין לו יד, השרוול שלו ריק, אתם ידעתם את זה ?!
ושהוא היה עיוור בעין אחת
כל כך מוקדם שאנחנו מתחילים לשחק את משחק המספרים החביב עלינו בטיולים, שהחוקים שלו הם די פשוטים:
מתחילים לחפש את מספר 1 ומצלמים מספרים לפי הסדר, ורק כאלה שפוגשים במקרה בדרך- על בתים, אוטובוסים, שלטים, דלתות וכל מה שהעיר מספקת- אסור לדלג, אסור להכין מספר מראש.
פתאום להליכה יש משמעות: אנחנו בציד אוצרות קטן.
אז קבלו את מספר 1 שלנו:
ואת מספר 2
“רותם תזכור שמחפשים עכשיו 3”
זה רק נראה פשוט.
זה לא.
הגענו כל כך מוקדם לפורטובלו שכמעט ועזרנו לסוחרים לפרוק את הארגזים.
צעדנו את כל השוק עד החלקים המבאסים שלו ובדרך חזרה קנינו סבוניות נהדרות בדוכן הקבוע שלנו, הדוכן עם זוג הזקנים החביב שיושב ממש מחוץ לאליס: אנחנו תמיד קונים אצלם.
הבעל הסביר לנו בסבלנות על ההיסטוריה של הדוגמה שבחרנו והוסיף שהקונים הראשונים של היום הם תמיד הקונים הכי נחמדים!
כל כך מוקדם, שאפילו אליס עוד לא פתחו!
כל כך מוקדם שאפילו הרכבת היתה ריקה!
טוב, הבנתם את הרעיון.
מתחביבנו: להתעורר לפני כולם.
משם נסענו לקמדן פסג’: זו סימטה מקסימה באיזלינגטון שהפכה למוקד של דוכני עתיקות, וינטג’ ואספנות. מקום מצוין למצוא אוצרות קטנים.
(שניים מהקטנים האלה חזרו איתנו הביתה)
ישבנו לאכול ב Breakfast Club: זו רשת לונדונית אהובה של בתי קפה שמתמחה בארוחות בוקר ובראנץ’
ומשם צעדנו ברגל עד Coal Drops Yard לאורך הcanals.
קצת התברברנו בהתחלה והלכנו דרך שכונות מצוקה עד שמצאנו את המעבר לתעלה
בדרך גם גילינו איפה נמצאת חנות הספרים על הסירה שמככבת בכל האינסטגרם
וסוף סוף הגענו ל Lightroom.
הלייטרום נפתח בפברואר 2023 ומאז אני מקפידה לפקוד אותו בכל ביקור בלונדון. זהו חלל תצוגה שמוקדש למופעים ולתערוכות אימרסיביות: תמונות וסרטים מוקרנים בקנה מידה עצום על הקירות והריצפה בליווי מוזיקה וסאונד שעוטפים אותך, ואנחנו הגענו לתערוכה שמוקדשת לדייויד בואי תנצב”ה:
התערוכה David Bowie: You’re Not Alone היא חוויה של שעה שבה דייויד בואי מקיף אותנו על קירות ענק בגובה 11 מטר, עם מוזיקה בסאונד מושלם, הופעות אייקוניות, קטעים נדירים, צילומים, רישומים ופתקים מהארכיון שלו. בואי עצמו הוא הקול היחיד שמספר על עצמו.
תערוכת מופת.
יצאנו נפעמים ואני אפילו בכיתי פעמיים מרוב געגועים לאיש הזה.
חזרנו לקינגס קרוס, אכלנו אצל חמשת הבחורים (Five Guys) ובכדי להסתתר מהגשם שהחל לפתע לזלוג נסענו לקניון ווסטפילד.
“אמא אמא, הנה 3!”:
היינו במספר 3, זוכרים? עכשיו צריך לחפש את 4
הביקור בקניון הוגדר כהצלחה- כולל רכישת מעיל בררררררבור (רותם מרגיש שאני מסתכלת עליו אחרת מאז שאני חלק מהאצולה), עטים במחיר מופקע לרותם (הוא אספן עטים, אל תשאלו) ואפילו מלחייה ופלפליה מעוצבות. חזרנו עייפים ומותשים למלון.
(והנה לורה וויטמור מדגמנת בדיוק את הבררררררבור החדש שלי, לדוגמה של הבד קוראים פרינס אוף ווילס
אמרתי mark my words או לא אמרתי?)