אז ד”ר מ, או בשמה המלא ד”ר מוצמכר- מעבר לכך שהיא מומחית לרשתית היא גם אישה מקסימה. הגעתי אליה למרפאה שלה בראשל”צ, והיא ביקשה לשמוע את הסיפור במלואו.
כל מי שסיפרתי לו השבוע על אקסהיביט 1 לא הכיר את החפץ הזה, ונאלצתי להשתמש בתמונה שתביא סימוכין לדבריי.
אבל ד”ר מוצמכר מכירה טוב טוב את האקסהיביט 1. היא סיפרה לי שבמהלך שנות עבודתה נתקלה בשלוש נשים שאיבדו בעזרתו את העין. העין שלהן יצאה מהמקום, ליטרלי, מההדף של המכה שקיבלו. היא סיפרה לי על אישה אחת, שאותה היא לא תשכח כל חייה, שפגשה בהתמחות שלה- האקסהיביט עף לה ישירות לתוך העין, והעין פשוט נשפכה לה החוצה, ועוד כל מיני תיאורי זוועות, שאחסוך לכם.
כך שאני באמת מודה לאלוהים, לקברי צדיקים, לשלושת האבות, לבאבא סאלי, למשה רבנו ומצידי גם למוחמד ולישו, שהעין נשארה במקומה, כי אחרת הייתי עלולה לגמור כמו מדונה:
מינוס המדונה.
לגבי הנזק- הוא פרמננטי. החוטים שאני רואה בזווית העין, הבזקי אורות הצפון- זה יישאר איתי לתמיד, ואצטרך ללמוד לחיות איתם בשלום.
אבל החלק הנורא הוא- שבכל שלב בחיים מעתה יכולה לחול החמרה פתאומית עד כדי אובדן ראייה. “העין לא סלחנית” אמרה ד”ר מוצמכר, והתכוונה שזה יכול לקרות גם בעוד עשרים שנה, ובאופן פתאומי.
וחוץ מזה שנאסרת עלי בתקופה הקרובה פעילות גופנית שכרוכה במאמץ. והכוונה היא לכל פעילות שבה אני במנח עם הראש למטה ומפעילה מאמץ גופני שגורם לעיניים להעצם בחוזקה.
ממממ…
אני יכולה לחשוב על כמה פעילויות כאלה, והמחשבה שאני צריכה להמנע מהם גורמת לי עצב עמוק.
לדוגמה, פילאטיס.
אני כותבת את הפוסט הזה, כי חגית חברה שלי אמרה שאני מוכרחה, כדי שאם יש עוד מישהי אחת שמשתמשת באקסהיביט 1 למתיחת סדינים- שתפסיק להשתמש בו מיד, זה מסוכן.
וגם כי יש לי נטייה לשכוח מהר דברים רעים שקורים לי, ואם בבוא היום תהיה פתאום החמרה במצב ואני אצטרך לשחזר במיון עיניים מה בדיוק קרה לי ומתי- אוכל לחזור ולקרוא את זה כאן. או להפנות את הרופא עצמו לקרוא בבלוג, כי אני הרי כבר אהיה עיוורת. בשביל זה יש בלוג, אנשים!
אז לסיכום כל הסאגה הזו, יש לי כמה מסקנות:
- לא להשתמש יותר במותחני סדינים.
- לעשות משהו עם האימפולסיביות שלי, ויפה עין שטומה אחת קודם.
- לגבי האיסור על פעילות מאומצת בתקופה הקרובה וגו’- לעשות כמו הקיפודים: לאט ובזהירות.
- להגיד תודה שזה נגמר ככה.
בפוסט הבא יש לי המון דברים חדשים וטובים לספר, אז שימו עין.
דה!
אוי, איך הצלחת למצוא את התמונה שהכי דומה לך. העור הלבן, התמימות. מדהים.
בכל מקרה, אל תדאגי, אם תתעוורי אני תמיד אהיה כאן כדי לתאר בפרוטרוט כל תמונה חדשה של הגנדי קנדי שתצא בע”ה ישתבח שמו.
אפ’פם לא הגבתי כאן,אבל אני קוראת הכל הכל הכל, כבר המון זמן. ממש דאגתי לך ולעין שלך ואני שמחה שאתן יותר בטוב. שיהיה לך אביב צוחק ורואה ושמח !
נ.ב. מתרגלים לריצודים למיניהם..לי יש זבובים קטנים לפעמים,באמת שלא נורא בכלל.
טוב שרשמת את הדברים , גם בכדי לפרוק וגם בכדי לזכור אם ישאלו פעם . נ.ב. אם תשלחי רופא לחפש בבלוג שלך מה קרה לפני 20 שנה…. אז תמתיני לו בערך עוד 40 שנים. לדעתי, פשוט תארגני לעצמך ‘תיק רפואי’ שיהיה לך בבית – בו תרשמי תאריכים, תמונות , או סתם מתי עשית לאחרונה בדיקות וכו’….. מאחלת לך רפואה שלמה ומהר.
היא לא אמרה 20 שנה ככה שזה יכול גם לקרות או לא בעוד -65 -55 שנה…
אז נהיה אופטימים.
פעם השתמשתי באקסהיביט, ומזמן כבר לא.
ואת מעתה והלא צ’מרי על העיניים שלך כבבת עינך כי לגוף אין חלקי חילוף.
דואגת לך חמודה.
אין לי המלצות רפואיות רק מנוחה רבה.
התבאסתי לקרוא על האקסהיביט הארור.
מאחלת לך רפואה שלמה ושהמצב ישתפר או לפחות שישאר כך ..
תמיד שנאתי להחליף מצעים ועכשיו עוד יותר..
אוהבת ומעריצה את הדרך שלך להתמודד עם כל סיטואציה ושולחת חיזוק ❣
מעריצה אנונימית 😉
עצוב לקרוא… מפחיד מאוד.
מקווה שבכל זאת יהיה רק שיפור