עיניים שלי
הבה נשחק משחק ניחושים קטן:
מה הקשר בין האביזר הביתי הרצ”ב:
אביזר תמים למראה אשר מתכנה “מותחן סדינים”, לבין חדר מיון ולד”ר מ, מומחית לרשתית העין?
אין לכם מושג?
כדי לפתור לכם את החידה, בואו הצטרפו אליי למחזה האימים, בעל שש המערכות.
מערכה ראשונה:
אחר הצהריים, בית.
זו אני:
אשה תמה, מאושרת בחלקה, כוונותיה טובות.
הבית ריק מנפש חיה- החל מבעל וכלה בבני נוער, והאישה התמה מתלבטת בין שתי פעילויות פנאי:
האחת- ללכת להזיע בחדר כושר, השניה- להחליף מצעים.
מתלבטת האישה ומתלבטת
ולבסוף נבחר וילון מס’ 2. כלומר, החלפת המצעים.
זוהי החלטה גורלית, כפי שיתברר במערכה השניה.
***
מערכה שניה:
חדר שינה.
בזמן שהאישה עוסקת בפעילות המשמימה של הוצאת השמיכה מהציפה, היא חושבת לעצמה שתי מחשבות לגמרי רנדומליות:
- איך בא לי לראות את אורות הזוהר הצפוני.
- איך בא לי לצאת הערב לשתות סנגרייה.
בעודה חושבת על הסנגרייה, נכנס לפעולה הפריט שהוצג בתחילת הפוסט, נקרא לו מעתה אקסהיביט 1.
בואו ננתח לרגע את תכונותיו של אקסהיביט 1 בטרם נמשיך בעלילה.
אקסיביט 1 הוא בעל אלסטיות גבוהה. הוא נברא לשם מתיחת הסדין ועל כן יש לו נטייה מוצדקת להאחז בסדין בחוזקה ולא להשתחרר ממנו בקלות.
תכונה נוספת שלו, שתתגלה בעוד חמש שניות: כשמושכים צד אחד שלו חזק מדי, הצד השני עלול להשתחרר בפתאומיות ולעוף קדימה משל היה רוגטקה. בקצה שלו, כזכור, קליפס ממתכת, וכשהוא עף קדימה, הוא עלול לעוף ישירות לתוך עין שמאל של האישה התמה.
5
4
3
2
1
מערכה שלישית:
צרחה מפלחת את האוויר. היא נשמעת עד מרכז הבקרה של תחנת החלל הבינלאומית. האישה, שמעתה כבר נכנה אותה בשם- אני, בטוחה שהעין שלה יצאה ממקומה, ואני רצה למראה לבדוק האם בזה הרגע משה הדיינתי. לשנייה אחת אני נרגעת, כי העין נותרה במקום, אבל בשניה הבאה אני אחוזת הסטריה, כיוון שכל שדה הראייה השמאלי שלי- שחור. ואני לא מתכוונת פוליטית. הפעם אני מתכוונת לזה ליטרלי. ההסטריה בשיאה.
מערכה רביעית:
זו מערכה קצרה מאד. מעורבים בה טלפון, בעל מהצד השני של הטלפון ומסר בן שתי מילים:
מערכה חמישית:
חדר מיון. זו המערכה הכי ארוכה במחזה. היא נמשכת שבועיים, או שנתיים או שעתיים. לא זוכרת במדוייק אבל בוודאות זה היה מימד זמן שמסתיים ב”יים”.
האח שמקבל את פניי לא מתרשם במיוחד מהסיפור הדרמטי שאני מספרת לו, גם כשאני מציגה בפניו את אמצעי ההמחשה המוכר לכם כבר כ”אקסהיביט 1”. הוא מעביר אותי בשמחה לטיפול במחלקת עיניים, ושהם יסתדרו עם הקווין דרמה שעכשיו צצה לו במיון.
מערכה שישית:
בפלנטה המתקראת מחלקת עיניים הזמן עוצר מלכת. הזמן נמדד שם הוא בשנות כלב, כך שכל שעה ביקום המקביל, שווה לשבע שעות במחלקת עיניים.
אני מתכתבת עם אחותי המאומצת יעל בווטסאפ.
היא שואלת מה מצב הכאב, אני עונה לה שכבר לא כואב לי בכלל אבל אני רואה ריצודים והיא מייעצת:
“אם את את רוצה שיקבלו אותך לפני הגיעך לגיל 60, טשטשי את העובדה שלא כואב לך”.
אני שולחת לה את התמונה הזו ומתלוננת על הגוון של הסרט:
והתשובה שלה מצחיקה אותי.
מקגייבר מציע לי מים ממכונת השתיה ושואל ברחמים: “אז מה, רצית לשתות הערב סנגרייה?”
אבל היי, לפחות את אורות הזוהר הצפוני אני מצליחה לראות. הם מרצדים לי בעין שמאל בגוונים כחלחלים בוהקים. לפחות חלום אחד התגשם, אז למה להיות גרידית.
כעבור עוד שעתיים, ופרק שלם של האח הגדול, אני נקראת לבדיקה אצל הרופאה התורנית המקסימה. היא מטפטפת לי חומר להרחבת אישונים, טיפות מאלחשות, ואז היא מחדירה לי עדשה לתוך העין ומסובבת אותה לכל הכיוונים תוך כדי בדיקה.
זה נראה ומרגיש די קרוב למה שרואים באילוסטרציה:
אחרי שהיא גומרת לבדוק את העין לעומק ולרוחב ולגובה היא פוסקת שנגרם נזק גדול לרשתית. עדיין מוקדם לקבוע האם וכמה הראייה תפגע.
אני:
את הערב גדוש הדרמה סיכמה ד”ר בלאו באופן שמוציא אותי קצת פקאצה:
וכאן נכנסת לתמונה החוליה החסרה מהחידה- ד”ר מ, מומחית לרשתית העין אליה יש לי תור ביום שלישי הקרוב.
אני מסיימת את הפוסט בקליפהנגר. תישארו איתי במתח עד יום שלישי, אז נדע מה מידת הנזק.
אבל נשים יקרות, זכורנה!
בכל פעם שאתן שואלות את עצמכן האם ללכת לחדר הכושר או להחליף מצעים
תבחרו בחדר כושר.
