אצלנו באנגליה פרק רביעי: מוזיאונים

היתרון הגדול בלגור בלב הסוהו הוא שכל מסעדות השוות נמצאות במרחק הליכה מהבית.

אחת המסעדות החביבות עלי בלונדון היא רשת מסעדות בשם Bill’s. המסעדות מעוצבות מקסים, האוכל טעים, ויש להם תפריט לבוקר, תפריט לצהריים ותפריט לערב. כשמזמינים בביל’ס תה, מקבלים אותו בקומקום אישי גדול מאמאייל צבעוני (אפשר לקנות את הקומקומים האלו אצלהם, אז כמובן שיש לנו בבית אחד כחול כזה)

ומנת הדגל שאני ממש אוהבת זה ביצי בנדיקט:

אנחנו צועדים הבוקר לעבר מוזיאון לונדון.

גיליתי את המוזיאון הזה בביקור הקודם שלי כאן, אבל מקוצר זמן לא הספקתי להעמיק בו. זה מוזיאון שסוקר את ההיסטוריה של לונדון מהתקופה הרומית ועד ימינו אנו. בדרך אנחנו פוגשים את תיבת הדואר היוצאת דופן הזו:

כפי שניתן לראות, היא מהתקופה של המלכה ויקטוריה כיוון שמוטבעות עליה האותיות VR(האותV מייצגת את ויקטוריה, וR הוא קיצור של רגינה=מלכה). היא הובאה לכאן במיוחד מאזור אחר באנגליה, והוצבה פה בטקס מיוחד במעמד הנסיך מוולס והדוכסית מקורנוול, הלא הם צ’ארלס וכרמלה היקרים שלנו 🙂

בדרך אנחנו עושים סטייה קטנה לעבר פארק הדוורים. זו גינה קטנטנה אשר בתקופה הויקטוריאנית נהגו הדוורים לנוח בה במהלך הפסקת הצהריים שלהם. הפארק מוקדש לכל האנשים הפשוטים שהפכו לגיבורים על שחרפו את נפשם כדי להציל אחרים. בפינת הפארק מוצב קיר מיוחד משובץ באריחי קרמיקה שמספר את הסיפורים ההירואיים.

כיאה לתקופה שקדמה לפוליטיקלי קורקט:

האריח האחרון הוצב כאן בשנת 2007:

פארק הדוורים הוא פינה קטנה ונסתרת בלונדון שלא רבים יודעים עליה, ואני ממליצה לכם להיכנס אליו אם אתם בדרככם למוזיאון לונדון.

והנה הוא מוזיאון לונדון:

אהבתי שם מאד את החלק שמשחזר רחובות בעיר מהתקופה הויקטוריאנית, עם כל החנויות ופינות החמד:

עוד בסביבה: קתדרלת סיינט פול:

ובמרחק נסיעה קצר: החנות המקורית של טווינג:

יש בלונדון “תחנות רפאים”- אלה תחנות טיוב שאינן בשימוש עוד. תחנת סטרנד היא אחת מהן:

וגם בסביבה: בית סומרסט. בקרוב, לקראת הכריסמס, יוקם פה משטח החלקה על הקרח:

אנחנו נוסעים משם לאזור קנזינגטון. יורדים בתחנה שממול הפסל המגלומני של הנסיך אלברט:

שנמצא מול אלברט הול:

ואנחנו בדרך למוזיאון ויקטוריה ואלברט. או כמו שמסביר לי מדריך הטיולים החרטטן שלי:

“מוזיאון ויקטוריה ואלברט היה סיפור הצלחה. הוא כל כך תפס, שויקטוריה ואלברט שינו את השמות שלהם כדי להיקרא על שם המוזיאון היפה”.

תוך כדי שיטוט אנחנו מתעדכנים מהארץ בחדשות המשמחות שהמצ’יסטה עברה טסט בשעה טובה ומוצלחת, וכיוון שאני אמא טובה, אני מצלמת לה כמה מכוניות, שתחליט בעצמה באיזה רכב היא רוצה לנהוג:

במוזיאון ויקטוריה ואלברט, בכניסה, תלויה יצירת זכוכית מהממת של צ’יהולי. אני מספרת לטייס, שלפני עשרים שנה היתה תערוכה מהממת של צ’יהולי בירושלים, ולקחנו אותו לראות אותה. הוא ישב פיצפון בעגלה, בן שנה וקצת, אבל לכל אורך התערוכה הוא קרא בהתלהבות: “צ’יהולי!, צ’יהולי!”. אין מה לומר, הילד היה גאון עוד מתחילת דרכו.

אנחנו מבקרים באגף הצילום שנחנך פה לפני כמה ימים, במעמד הדוכסית קייט, שהיא הפטרון של התערוכה הזו. היה די מאכזב, יש לומר:

אני מסתכנת עכשיו בכך שתחשבו עלי שאני שטחית- אבל במוזיאון ויקטוריה ואלברט, אחרי חנות המוזיאון, אני הכי אוהבת את הקפיטריה. אז תקראו לי שטחית, אבל תקראו לי לקפה אם אתה נמצאים בקפיטריה של ויקטוריה ואלברט.