למרות שזו הפעם העשירית שלי בלונדון, היא לא נמאסת עלי אף פעם. ולמרבה ההפתעה, בכל ביקור שלי בעיר אני אוהבת לחזור ולטייל באותם מקומות מוכרים, ושבהם אני תמיד מצליחה לגלות זווית חדשה שלא הכרתי בה קודם.
בביקור הפעם החלטתי שאני הכי רוצה ללון באזור הסוהו המוכר והטוב שבו כבר חרשתי כל אבן, חנות, מסעדה ודוכן, ושהוא עדיין נראה לי קסום.
הסוהו הוא הלב התוסס של העיר, ובחזון שלי ראיתי את עצמנו גרים בדירה שבה נפתח את הדלת בכל בוקר ונצא מהבית ישירות לתוך הבלגאן.
ואכן, דירתו של ג’וזף מאיירבנב, עונה בדיוק על הדרישה המאד ספציפית הזו.
היא נמצאת ברח’ Berwick 20, היא ממוקמת בדיוק ממול למסעדה Yauatcha הקסומה ומרוחקת 3 דקות הליכה בודדות מאוקספורד. פותחים את הדלת וליטרלי, יוצאים ישירות לבלאגן.
כלומר, לוקיישן אחושקשוקה.
החלונות עם הוילונות בקומה העליונה, מעל התמרור? זו הדירה:
כמו כן היא ממוקמת מעל שני פאבים, כך שהחמצן שאנחנו נושמים כעת הוא בניחוח המבורגרים מעושנים, וכמו כן 2 היא מעופשת ברמה שאני מתביישת אפילו בשביל ג’וזף להעלות תמונות כדי להביא סימוכין לדבריי. אין בה שום דבר חינני שיכול להצטלם טוב, נהפוכו.
הטייס ואני הגענו אל הדירה המדוברת בשעת לילה מאוחרת, ואחרי שסיימנו להעביר עליה ביקורת נוקבת ואחרי שסיימתי לנקות את פתח הניקוז במקלחת מהשיערות הבלונדיניות של קודמנו בתפקיד ואחרי שנשאנו תפילה חרישית שלא נחטוף סקביאס- נרדמנו.
אז על הבוקר עם הנץ החמה מיהרנו לצאת מדירת הסקביאס החוצה ואיתרנו את סניף פרט מנז’ה הקרוב לביתנו, על מנת לקיים בו את מצוות שתיית הקפה ואכילת הפורידג’. מאז שג’יימי פרייזר שליט”א נכנס לחיי והכיר לי את מזון העל הזה, פורידג’ הוא אב המזון בארוחת הבוקר שלי.
והנה, שני מטר מהפרט, אנחנו מזהים את משאבת המים של ג’ון סנואו. אני חושבת שעברתי כאן עשרות פעמים ואף פעם לא שמתי אליה לב. סיפורה של המזרקה לוקח אותנו לשנת 1849, עת התפרצה מגיפת הכולירה בעיר.
הרופא ג’ון סנואו (לא זה ממשחקי הכס) בדק ומצא, כי המחלה הופצה באמצעות מי השתיה. וכדי לעצור את התפשטות המחלה, הוא פירק את הידית ממשאבת המים שניצבה פה ממש, על מנת שלא יוכלו להשתמש בה עוד. ואכן, מגיפת הכולירה מוגרה בזכות ג’ון סנואו ולכבודו ניצבת כאן היום המשאבה הזו. וכדי לעשות לג’ון סנואו עוד יותר כבוד, נקרא הפאב הסמוך למשאבה על שמו. כי אצלנו באנגליה כשרוצים לעשות כבוד אמיתי למישהו, קוראים על שמו פאב.
עד כאן שיעור בהיסטוריה.
החלטנו, הטייס ואני, להקדיש את היום הראשון לטיול חופשת הלידה המאוחרת – לקניות. ומה אומר לכם, אני חושבת שעליתי פה על סטארטאפ גאוני. הקונספט הזה של חופשת לידה מאוחרת עם עולל בן 21 צריך להיות משווק בכל מקום- רק תחשבו על זה: במקום לסחוב אותו ולטפל בו, העולל סחב בעצמו את הכבודות, כולל את שלי, לא בכה אפילו פעם אחת והיה מהמם בחיוניותו. אפילו יצא לו מהפה המשפט המופלא: “אתם כאלה הורים טובים ומיוחדים. הורים בוטיק!’
קירבתה של דירת הסקביאס לרחוב אוקספורד איפשרה לנו לסור אל הדירה פעמיים במהלך המסע, כדי לפרוק סחורה.
וכדי להבטיח את הטיול הבא שלי ללונדון אני מעלה את התמונה המסורתית של הצדיק דייויד גנדי:
אני לא אפרט כאן עכשיו את כל פרטי המסע, אך ברצוני לצל”ש את מוחמד, איש המכירות בג’ון לואיס שהיה חביב ושירותי עד מאד ושמנע היום תקרית דיפלומטית.
העניין הוא כזה: בשנה האחרונה ביקרתי 3 פעמים בלונדון ובכל אחת מהפעמים הללו נכנסתי לג’ון לואיס ובהיתי בערגה בסט צלחות של דנבי שמיוצר בלעדית לג’ון לואיס ושהוא מרהיב ביופיו. 3 פעמים בהיתי והתלבטתי האם שווה ליישם על הסט הזה את חוק השבות ולהעלות אותו מהגולה לישראל. מדובר בצלחות מדהימות ביופיין אך בעלות מחיר ומשקל סגולי גבוהים במיוחד, שני דברים המקשים את השינוע הביתה. בכל שלושת הפעמים הגעתי למסקנה המצערת שהן יישארו מיותמות בניכר אבל הפעם החלטתי לחנון אותן ולהעניק להן בית חם ואוהב בישראל.
ודווקא היום, כשהתקבלה החלטת האו”ם, הן היו חסרות במלאי.
אז מוחמד הנהדר זיהה את המצוקה שלי ועשה לי הזמנה מיוחדת, כך שמחר אחרי השעה 14:00 הן יגיעו לחנות ונוכל לאסוף אותן ממחלקת שירות הלקוחות.
תחזיקו אצבעות שלא יקרה אסון בלתי צפוי ושמבצע שלמה הזה יצליח.
ונעבור לשעת התה.
יש לי זכרון עמום מאפטנון טי ורדרד ומתקתק ששתיתי פעם עם מקגייבר לפני כמה שנים. אך כיוון שהזיכרון שלי פח, בכל הפעמים שהגענו אחר כך ללונדון לא הצלחתי להיזכר היכן התרחש הפלא הזה. ואז נזכרתי שיש לי בלוג כזה מקסים, שכל גיהוק הרי מתועד בו, ועשיתי בדיקה ומצאתי שהפלא הזה קרה בקומה העליונה של הכלבו House of Fraser. מי היה מאמין.
אז תוך כדי מסע קניות היום, כשהגיעה השעה להפסקת תה, סרנו הטייס ואני ל House of Fraser. שעטנו לקומה העליונה והזמנו תה. הטייס כל כך התלהב, והוא ביקש בפעם הבאה לשבת בכירכרה, כאחרונת הנסיכות.
לקראת ערב, המשכנו לשוטט בסוהו בואכה קובנט גרדן ונכנסנו לחנות הספרים המופלאה Foyles. יש בחנות הזו כל ספר שתעלו על הדעת, פשוט מדהים. לטייס ולי יש שריטה עמוקה בנוגע לחנויות ספרים, אז פשוט השתקענו שם שעה וחצי.
ואז היינו שוב רעבים, והפעם אכלנו במסעדונת קטנטונת בשם Bun House שמגישה רק באנים נהדרים ועליה אני ממליצה בחום.
המשכנו לשוטט בקובנט גרדן, והמשכנו במשימת איתור האפים המוטמנים. ואף מצאנו אף!
(על פי האמונה למי שמוצא את כל שבעת האפים מובטח עושר רב).
אבל חוץ מהדברים הקבועים, הישנים והטובים- עשינו גם something new היום. בערב הלכנו לראות את ההצגה “מלכודת העכברים”. והחידוש כאן, שזה לא מחזמר. זו הצגת מתח שכתבה אגאתה כריסטי ושמועלית ברציפות ערב ערב 66 שנה באותו תאטרון. העלילה מתרחשת במלון באזור כפרי באנגליה. ויש שם תעלומת רצח.
הרבה מיתוסים נקשרו להצגה הזו- למשל, בכל ערב כשהיא מועלית, היא למעשה מחדשת שיא עולם של יותר מ 25000 הצגות למחזה שמועלה בפעם הראשונה. למחזה יש תפנית חדה ומפתיעה בסוף, ולאחר ההשתחוויות השחקנים פונים אל הקהל בבקשה לשמור בסוד על הסיום המפתיע בעלילה ולא לעשות ספויילר למי שלא ראה אותה עדיין כדי לא להרוס לו. אז אני לא מגלה, אבל תדעו שהיה מהמם. וכיוון שדירת סקביאס ממוקמת בסוהו, חזרנו הביתה ברגל מהתאטרון. הכי יאי.
(הפסל שמוקדש לאגאתה כריסטי המופלאה, בקובנט גרדן)
ועוד כמה דברים שאני אוהבת בלונדון:
שאפשר ללכת להצגה ולראות את סר איאן מק’קלן המופלא בתור המלך ליר.
או בהצגה אחרת את היידה ריד, שהיא אליזבט מפולדארק:
ושאפשר לראות גרפיטי כאלה על הקירות:
ושיש פה מלא סימטאות מדליקות כאלה:
וואו,איילת!!
איזה כיף לכם!נראה מדליק ומהנה ברמות!
תמשיכי לשתף אותנו בחוויות ….
באת בדיוק בזמן 🙂
תודה על הכתיבה הנהדרת!
נוסעת ללונדון בפעם הראשונה בחיי, מה לא כדאי להחמיץ?
מחכה לשאר הפרקים . אין כמו לונדון שלך .