אצל ויקטוריה ואלברט (פרק3)

ברוב התחשבותם, מסמנים הבריטים על הכביש מהיכן תפציע המכונית שתבוא לדרוס אותך. הנטייה שלנו היא להביט ימינה, אז מתזכרים אותך שלא, צריך להסתכל שמאלה. מבלבל.

אנחנו יוצאים בתחנת south Kensington:

…עוד תמונה אחת, סליחה, אני פשוט חייבת

ועוצרים לארוחת בוקר בקפה החביב עלינו, עם תצפית לרחוב:

צועדים לכיוון מוזיאון ויקטוריה ואלברט. אך כיוון שהשעה מוקדמת, אנחנו מסתובבים קצת בשכונה.

וזו הזדמנות מעולה להתאמן על טכניקת צילום שלמדתי לאחרונה ושנקראת “פנינג”- מצלמים אובייקט בתנועה כשהמצלמה עוקבת אחרי האובייקט כך שהאובייקט נשאר בפוקוס אך הרקע נמרח. בארץ ניסיתי כמה פעמים ולא הצלחתי, אבל בלנדן…

הצלחתי 1:

הצלחתי 2:

אם במקרה תהיתם לשם מה משמשים תאי הטלפון האדומים בעידן הסלולרי, בדקתי עבורכם את הנושא:

הם משמשים לזה:

באמת שאין בעד מה.

בחלון הראווה אני שמה עין על שני תנורים מדהימים!:

9000 פאונד, והוא יכול להיות גם שלכם!

בהמשך הרחוב: הרודס. חלונות הראווה שם מעוצבים מהמם, עם מוטיב הסוס, לכבוד השנה הסינית החדשה, היא שנת הסוס:

אנחנו מגיעים להייד פארק, ובכניסה מתנהל אימון בוקר של חיל הפרשים:

איזה פארק מהמם זה!

אני ממשיכה להתאמן בפנינג.

הצלחתי 3:

הצלחתי 4:

הצלחתי 5:

הצלחתי 6:

הצלחתי 7:

פתאום הבחנו במסוק שחג ממש מעלינו:

חג, חג…

אמרתי למקגייבר שבטח אמריקן אקספרס הפעילו משלחת חיפוש עלינו.

אחר כך הוא נחת אז הבנו שאמריקן החליטו לרדת מאיתנו.

פיוווו…..הקלה.

הנה מראה שרואים רק בלונדון:

בכניסה למוזיאון ויקטוריה ואלברט, יש שני פסלי זכוכית מדהימים של צ’יהולי:

ומקרוב יותר:

והנה כמה מהדברים שאהבתי במיוחד במוזיאון:

וסלפי במוזיאון:

כמובן שאני לא יכולה בלי ישו ידידי:

ובפוזה המיוסרת+ המגבת שדנתי בה באריכות כאן בבלוג בקיץ האחרון:

ומכל המוצגים, אחד היפים נמצא פה:

כך נראית הקפיטריה של המוזיאון:

ועל ההתמכרות לסקונס בטיול הזה אני עוד אשלם מחיר כבד:

ומחוץ למוזיאון: אלברט הול, אולם הקונצרטים המפואר:

ואלברט ממוריאל המרשים:

שוב אנחנו בהייד פארק:

שם פגשנו סנאי מתוק:

כשהעברנו בווטסאפ לילדים את התמונה הזו, כותב לנו הטייס:

“מצחיקים הבריטים האלה. חתולי הרחוב שלהם נראים כמו סנאים!”

בקצה ההייד פארק שוכן ארמון קנזינגטון, שהיה משכנה של הנסיכה דיאנה תנצב”ה וכיום הוא ביתם של וויליאם וקייט, יבדלו לחיים ארוכים.

תיראו איך שג’ורג’י גדל!

אנחנו נכנסים לסיור קצר ובדיעבד קצת מיותר במוזיאון.

בית הבובות של המלכה ויקטוריה:

וכשאנחנו בחזרה בהיי קנזינגטון סטריט, אנחנו נכנסים לאכול במסעדת וואגאמאמא:

הישיבה היא ליד שולחנות ארוכים.

אנחנו מציצים בתפריט ושואלים את המלצרית מה זה prawn. היא מסתכלת עלינו בתמיהה. “!prawn is… prawn” היא מסבירה לנו.

“מה ה- prawn יודע לעשות?” אני מנסה לברר

“הוא חי לו במעמקי הים, מסתתר בין הסלעים…” עונה המלצרית

“אההה….זה שרימפס!” אנחנו מנחשים ביחד.

יצאנו חומוס.

זו מנתו של מקגייבר. מוגדרת בתפריט כ”מנה לגברים חריפה” ביקש בלי prawn:

וזוהי מנתי:

וכפי שניתן להבין, היה לנו מאד טעים:

כזכור, אתמול פנינו שמאלה בכיכר אוקספורד לכיוון הריג’נט. זה אומר שיש חלק של האוקספורד שטרם חרשנו.

שבנו אליו.

ג’ון לואיס הוא הכלבו החביב עלי מכל בבריטניה. יפהפה:

בקומה העליונה משאיר מקגייבר את הסמסונג שלו לטעינה בעמדה מיוחדת:

ואנחנו יושבים לשתות (שוב) תה של חמש אחה”צ ע”פ המסורת, כי אנשים מסורתיים היננו:

ואת התמונה הזו תבין רק מי שקראה והתמכרה ל”נכרייה”.

הו, ג’יימי.

שוב בפיקדילי:

בחנות המדליקה Cool Britania, עשרות דובי פדינגטון:

והערב אנחנו רוכשים כרטיסים למחזמר “ריקוד מושחת”

אבל נשארה לנו שעה וחצי עד שתתחיל ההצגה, ואנחנו פשוט שבורי רגליים. אנחנו מוצאים את הסניף הקרוב ביותר של פרה מנז’ה, ביתנו החדש. שם אני חולצת מגפיים, כי מה ‘כפת לי אף אחד לא מכיר אותי פה.

ואחר כך אנחנו מגיעים לאולם. אנחנו מבחינים כי בלונדון יש את תופעת “הנערה המצחקקת”. בכל חבורה יש איזו אהבלה שמצחקקת בקול רם, ובכל פעם אני שואלת- “אלוהים! מי זו האהבלה הזו?”

אז כשאנחנו מתיישבים באולם אני חולצת גם שם (באלגנטיות!) את המגפיים.

אני: אוי, איך כואבות לי הרגליים! המגפיים לא נסגרות עלי! למה הרגליים שלי כל כך נפוחות?

מקגייבר הפיזיולוג: בגלל שהלכת הרבה. ידוע שאיבר שעובד הרבה- מתנפח.

אני מתחילה לצחקק.

מקגייבר: אוי, עכשיו יש בטוח מישהו שאומר- אלוהים, מי זו האהבלה הזו?

אה…וההצגה היתה נהדרת.