“לא מתקרבים היום לרחוב אוקספורד ואין לנו יותר מה לחפש בפריימרק” הכרזתי על הבוקר.
ליתר בטחון חזרתי על המשפט הזה עוד חמש או שש פעמים במהלך הבוקר, כדי לוודא שהוא נקלט היטב. “היום נהיה משפחה תרבותית ונבלה במוזיאון טייט מודרן. שום אוקספורד. שום פריימרק. אין לנו מה לחפש שם יותר”
הייתי ממש רצינית בעניין התרבות, וברבע לעשר כבר התייצבנו בשערי הטייט.
כדי לנצל את הזמן בצורה יעילה, בילינו את רבע השעה שנותרה עד הפתיחה בארוחת בוקר.
ובחנות המוזיאון… כי פריקית של חנויות מוזיאון הנני…
בכניסה לטייט מודרן מצפות למבקרים שתי הפתעות מגניבות.
באולם העצום שבקומה הראשונה יש רחבה משופעת, מרופדת בשטיח. כדור מתכת ענק תלוי מהתקרה ונע באיטיות כמו מטוטלת. המבקרים מוזמנים לשכב על השטיח ולעקוב במבט אחרי תנועת הכדור העצום. זה מרגיש כמו מובייל, מהפנט.
בצד השני יש גן שעשועים לגדולים- מתחם ענק שבו תלויות נדנדות גדולות.
יכולים לשבת שלושה מבוגרים ביחד על נדנדה אחת ולהתנדנד בכיף. 10 דקות שלמות:
במקור תוכנן מבנה המוזיאון להיות תחנת כח:
(אני מקווה שהם לפחות נתנו קרדיט לנח נחמן מאומן)
כמו רוב המוזיאונים בלונדון, הכניסה לטייט מודרן היא בחינם. בסיס הרעיון הוא כי לכל אדם יש זכות לצרוך אמנות ותרבות.
גם האמנות עצמה מונגשת לציבור בגובה העיניים. כי בואו נודה על האמת- זה נורא יפה ופלצני להגיד שאנחנו אוהבים אומנות מודרנית, אבל כמה אנחנו באמת מבינים אותה?
במוזיאון עצמו מסבירים, שאתם לא חייבים לאהוב את כל היצירות. לא כולן חייבות לדבר אליכם. אבל מה שמומלץ לעשות כשמסתובבים במוזיאון לאומנות מודרנית, זה לעבור בין היצירות ולעצור מול יצירה שמעוררת בכם את השאלה מה האומנות פה? תתקרבו אל היצירה הזו ותשאלו את עצמכם:
מה התגובה האסוציאטיבית שלכם למראה היצירה? מה גרם לכם להרגיש כך? מאילו חומרים היא עשויה ולמה האומן בחר להשתמש בחומרים האלה? האם הגודל של היצירה משפיע על החוויה שלך? באיזו ארץ חי האומן ובאיזו תקופה וכיצד זה משפיע על היצירה שלו? במה אתה חושב שהיצירה עוסקת?
להלן יצירות שדיברו אל ליבי וחלק שפחות:
זהו דאלי והרעיונות המשוגעים שלו.
מצ’יסטה עומדת מול לוח חלק ומנסה לשאול את עצמה את כל השאלות שנשאלו לעיל:
מה האומנות פה- היא מתאמצת להבין
נראה לי שהבינה 🙂
בעיקר דיברה אל לבי קתדרלת סנט פול שנשקפת מהחלון:
ויצירת האומנות הכי יפה במוזיאון שאותה אני דווקא מבינה היטב- היא לונדון, שנשקפת מכל חלון
אנדי וורהול ומרלין מונרו
והנה נקודה למחשבה:
האם נשים צריכים להיות ערומות כדי להכנס למוזיאון מט? פחות מ 5 אחוז מהאמנים המציגים במוזיאון הן נשים, אבל 85 אחוזים מהעירום שם הוא עירום של נשים. וכדי להבהיר את הנקודה- מוצגת רשימה של אומנים עם מכנה משותף- הם כולם מציגים את היצירות שלהם בגלריות שבהן יש ייצוג של פחות מ10 אחוז לנשים אומניות.
בקומה העשירית של המוזיאון יש מרפסת תצפית על העיר:
מצד ימין, המבנה הגבוה הוא השארד. הוא הבניין הגבוה ביותר בבריטניה ומהקומה העליונה שלו יש גם עמדת תצפית על העיר:
וזהו ה”ווקי טוקי”- המבנה שכולם אוהבים לשנוא. הוא זכה לכינויים רבים ובינהם: Fryscraper או Walkie Scorchie
יש לו מבנה מיוחד- הוא עומד בהטייה והוא כולו מצופה בזכוכית. בראשית ימיו- כשקרני השמש הוחזרו מהבניין אל הרחוב למטה, מכוניות שחנו תחתיו נמסו! נדרשה השקעה של מליוני פאונדים נוספים לתיקון התקלה הזו.
משמאל ל”ווקי טוקי”, המבנה המשופע הוא Leadenhall building שאותו אוהבים לכנות- “מגררת גבינה” (“The Cheesegrater”) והוא המבנה השני בגובהו בלונדון.
במרכז- קתדרלת סנט פול:
כשסיימנו את המוזיאון, ראינו יונה שונצת על רקע קתדרלת סנט פול
אחרי שסיימנו עם המוזיאון, היה לנו תכנון לעוד משהו תרבותי “ושום אוקספורד ושום פריימרק היום, אני מזכירה” חזרתי, הדגשתי וחפרתי לילדים.
הפסל הזה ניצב מול הטייט. כתוב עליו: “אל תמחאו כפיים- פשוט תזרקו כסף”. מן פסל מוזר שהציב אותו פסל אנונימי. ממה שהבנתי- הפסל הזה יודע לזוז.
מעבר החצייה המוביל לטייט
השארד:
אף עברנו בתחנת ווטרלו העצומה:
אבל אז, כמו אצל יונתן הקטן, שרץ בבוקר אל הגן- גילה מקגייבר חור קטן במכנסיו. “רק נקפוץ שניה לפרימרק, אני אקנה מכנסיים, אחליף- ונמשיך בדרכנו לתכנית התרבותית שלך” הוא אמר
לפרימרק נכנסנו, מכנסיים רכשנו ולדרכנו יצאנו. השעה היתה 13:30 בצהריים.
אה, אבל אם אנחנו כבר פה אז נקפוץ רק שניה לטיגר, אמרה המצ’יסטה- אז התקדמנו טיפה על אוקספורד לכיוון הטיגר.
אה, ואם אנחנו כבר פה אז נקפוץ שניה לחנות המוזיקה, אמר הטייס. אז התקדמנו עוד טיפה על האוקספורד לכיוון חנות המוזיקה.
אה, ואם אנחנו כבר כאן אז ניכנס רק לשניה ליוניקלו, אמרה המצ’יסטה.
ואם אנחנו כבר כאן, אז נקפוץ רק לשניה לג’ון לואיס- אמרתי אני, והלכה התכנית האומנותית.
גינת הסוהו- גינה אחורית ונחבאת שני מטר מאחורי רחוב אוקספורד
ובג’ון לואיס כבר מתכוננים חזק לכריסמס:
נכנסנו לאוקספורד בשעה 13:30 מתוך מגמה לעוף משם מיד. מפה לשם, הגיעה כבר השעה 17 אחה”צ. ומה עושים בלונדון בשעה 17?
נכון, שותים תה כהלכתו בפטיסרי ואלרי.
המלצר המחונן שלנו מקבל את פנינו ואחרי שלוקח את ההזמנה הוא עורך את השולחן: קודם הוא מניח עבורי מפית, אחר כך למצ’יסטה אחר כך למקגייבר ולבסוף לטייס. אחר כך הוא מביא את הספלים ומסדר אותם לפי אותו הסדר- אני ראשונה, מצ’יסטה שניה, אחר כך מקגייבר ולבסוף הטייס. לאחר מכן הוא מביא את קומקומי התה, ושוב מניח אותם על פי אותו סדר: אני, מצ’יסטה, טייס, מקגייבר. מקגייבר הוא הראשון שעלה פה על המגמה- אם המשפחה היא הראשונה, אחר כך הבת, אר כך האבא ולבסוף הבן- ליידיס פירסט- ע”פ הגיל הכרונולוגי ורק אחר כך הגברים- ע”פ הגיל. אז כשאומרים ליידיס פירסט, זו הכוונה.
הנה עוד סיבה למה אני אוהבת את לונדון- פה האמא היא בראש שרשרת המזון, ליטרלי 🙂
ולסיום סיומת, פינת ההברקה:
“הנה עצה שטובה גם בעברית” אמר הטייס כשקרא את השלט על המכונה האוטומטית בזמן טעינת כרטיסי האויסטר שלנו:
מעולה! אגב, הבנתי ששחקני NFL מבקרים באוקספורד בימים אלו וסגרו את הרחוב לאיזו תהלוכה שלהם, ואכן, תמיד צריך להגן על ה PIN.
נכון. חצי לונדון היתה סגורה בגלל זה. שמח פה.
התמונות המדהימות העלו בי זכרונות יפים מלונדון שרק במאי בקרתי שם
מקום שכמה שמבקרים אף פעם לא משעמם
חג שמח
כמה אני מקנאה! פעם אחרונה שהיינו בטייט, לא היה את הכדור הענק ואת הנדנדות (בדיוק הקימו את זה).
התמונות שלך כרגיל מהממות. יום יבוא ואלמד את הסוד שלך.
את האפטרנון טי בואלרי גם דגמנו, בסניף של הספיטלפילדס.
את יודעת, עכשיו כשאנחנו חברות אני מאוד אמביוולנטית לגבי כל הפוסטים על הטיולים. עד לפני זמן לא רב הייתי רק מחכה שתטוסי וכל פוסט מתפללת שלא יגמר לעולם. עכשיו יחד עם ההנאה מהתמונות והטקסט המלבב, אני גם ממש מתגעגעת. בעיה.
אסתוש מהממת.
בקרוב אנחנו בלונדון ביחד!!!. את תצטרכי לכתוב את הפוסטים ביחד איתי.