בכל פעם שאני מגיעה ללונדון, אני מתכננת להגיע להאמפסטד, אבל אף פעם לא מסתייע.

היום- סוף סוף הסתייע.

התוודענו לאחרונה להאמפסטד בסרט “האמפסטד שלי” עם דיאן קיטון- ומהסרט היא הצטיירה כשכונה כפרית וקהילתית חמודה ויפה.

חצי שעה נסיעה ממרכז העיר ומגיעים למשהו אחר לגמרי

זו שכונה עשירה ויפהפיה ממוקמת על גבעה ותחילה אנחנו מסתובבים ברחוב הראשי ואחר כך בין הסמטאות ומתפעלים מכל הבתים היפים

ואז- אנחנו נכנסים לפארק- המפסטד הית’. זה לא עוד פארק כמו סיינט ג’יימס/ הייד פארק/ ריג’נט פארק.

הפארק הזה הוא כמו יער באמצע העיר: יש בו טבע פראי, עצים עתיקים,  סנאים, צפורים ואפילו הצלחנו ללכת לאיבוד בתוכו.

כשהגיעה שעת הצהריים כבר התגעגענו מאד למרכז הסואן של לונדון. עלינו על אוטובוס בהאמפסטד, וירדנו ממנו בגולדרס גרין כדי להתחבר לתחתית, ואיך שאנחנו יורדים מהאוטובוס אנחנו שומעים בום!!! היינו בטוחים שפיגוע…

אבל אז התברר שהמשאית הזו נכנסה באוטובוס מהצד וקילפה לעצמה את המראה. פיייוווו, זה היה מבהיל!

חזרנו לאוקספורס סירקוס, או כמו שהילדים קוראים לו “הקרקס של אוקספורד”

והתחברנו ממנו לריג’נט. ריג’נט הוא הרחוב האהוב עלי בלונדון!

כמובן שהמעבר בריג’נט כלל ביקור חובה בהמליס

איזה רחוב קסום.

ריג’נט מביא אותנו פונקט לכיכר פיקדילי

שם אנחנו עוצרים לאכול אצל ג’יימי אוליבר

אני אוכלת מהידיים של ג’יימי, כפרה עליו את מנת הדגל שלו- fish in a bag והיה לגמרי סבבה

בפעם הקודמת שהיינו אצל ג’יימי, בסניף אחר, עפתי על השירותים שלו- וגם הפעם הלכתי לבדוק אם הסטנדרטים נשארו מדהימים:

עשינו סיבוב קצר בליסטר סקוור- בכל פעם שאנחנו עוברים פה יש איזה אירוע שטיח אדום יחצני. בפעם הקודמת פספסנו את רוברט דה נירו. גם הפעם השטיח האדום פרוס שטיח והרבה אנשים נרגשים עומדים מעבר לגדרות עם מצלמות שלופות

(דווקא המאבטח נראה חתיך)

אין לנו מושג מי אמור להגיע, ואנחנו ממשיכים לגלריית הפורטרטים הלאומית, שלפני חודש וחצי גיליתי כמה שהיא מקסימה

גלריה שכל כולה מוקדשת לפורטרטים של כל המי ומי בהיסטוריה האנגלית. את חלקם אני מכירה באופן אישי כמו את פול מקרתני, הנרי השמיני, בוני פרינס צ’רלי, אדוארד הרביעי, קווין אליזבט…ופה אני מרגישה שאני באה לפגוש את החבר’ה שלי.

בעשרה לשש מגרשים את כולם, והמוזיאון נסגר, ואני נאלצת להיפרד מהחבר’ה.

אז אנחנו קופצים לטראפלגר סקוור, שהוא המקום השני האהוב עלי בלונדון

הפסל המתחלף על העמוד הרביעי עדיין נשאר מהסיבוב הקודם שלי פה.

זה מדהים איך בתור “עם הספר” אנחנו מקבלים שירות מצומת ספרים וסטימצקי, שכבודם במקומם.

ווטרסטונ’ס, זו ליגה אחרת של חנות ספרים. שעות! אני יכולה לשבת שם ולא ישעמם לי. שעות!

סיכם זאת יפה הטייס: “אנגליה היא שלב אחד מתקדם עלינו באבולוציה. אני מרגיש פה כמו האדם הניאנדרטלי שפוגש לראשונה את ההומו ספיאנס”.

בחזרה ללסטר סקוור- כשאנחנו חוזרים לשם, גם הסלב’ס שלשמם התכנסו פה ופרסו שטיח אדום מגיעים. אין לי מושג מי הם, אבל אני מצלמת ליתר בטחון, או כפי שהמצ’יסטה אומרת: “צלמי, צלמי, אולי יום אחד נגלה שזה מישהו ממש חשוב”.

חקרתי ובדקתי ומסתבר שזהו שחקן בשם ארמי האמר

ובסוף היום, לקינוח- אנחנו צופים במחזמר החדש “אנני”, בזכות הכרטיסים שקימבנה לנו רחלי החברה שלנו המהממת.

מחזמר כל כך מוצלח וכיפי ומצחיק. כל הדרך חזרה הביתה ישבנו ברכבת התחתית ושרנו את השיר המרכזי- 

It’s a hard knock life

אם מזדמן לכם להגיע ללונדון- רוצו לראות.