בתחילת נובמבר 2021 השתחררה המצ’יסטה בתי מהצבא.
קצת לפני שהתגייסה, נסענו רק שתינו לטיול קסום של אם ובת בלונדון. וכיוון שאני חובבת סימטריה, הצעתי לה כי נטוס ביחד שוב לציון סיום הקריירה הצבאית שלה. לשמחתי היא הסכימה.
באתר של איסתא מצאנו טיסה באלעל הכי בבית בעולם במחיר שווה לכל נפש אשר יתרונה הגדול הוא נחיתה בהיתרו, ולא בלוטון, שדה התעופה הבלאי של לונדון. לא הספקנו להגיד “גוד סייב ד’קווין”, והכרטיסים היו בידנו לשבוע שלאחר מכן.
עכשיו נותר לנו רק לדאוג למקום לינה, אבל הפעם לא התפשרתי. החלטתי שאני לא מעוניינת ללון יותר בפריפריה, כי אם בלב ליבו הפועם של הסוהו. ואז נכנסה לתמונה אורנה, חברתי היודעת כל וגילתה לי על האתר Hotwire.
הרעיון של האתר הזה, שאתה מסמן את האזור שבו אתה רוצה ללון, כאמור הסוהו, ומציין טווח של מחירים שאתה מוכן לשלם. ואז האתר מציע לך קומבינציות שונות. בכל קומבינציה מופיעים שלושה מלונות, כולם ממש מעולים. אתה בוחר קומבינציה שנראית לך, ומשלם. רק לאחר התשלום, מוגרל עבורך מלון אחד מתוך השלושה שהופיעו בקומבינציה שלך. למה זה כדאי אתם שואלים? כי המחיר הסופי זול בכ 50% אם היית מזמין את המלון הזה בדרך הישירה.
אז המלון שהוגרל עבורנו הוא הסטראנד פאלאס, אשר יושב על רחוב הסטראנד, בלב ליבו של הסוהו, שתי דקות הליכה מתחנת הקובנט גרדן, אשר נמצאת על המסלול הכחול של הטיוב, אשר עליו עולים בהיתרו. כלומר, משדה התעופה אנחנו משוגרות ישירות למלון באיבחת רכבת אחת. כלומר, יותר פוקס מזה אין.
כיוון שלונדון היא העיר הכי טובה בעולם, וכל מי שחושב אחרת- טועה, אנחנו נוחתות לעת ערב בהיתרו, עומדות בדיוק שתי דקות בביקורת הדרכונים וכשאנחנו יוצאות לאזור איסוף הכבודה, הכבודות כבר עומדות מחכות מסודרות בשורות כמו חיילים טובים. כי ככה זה אצלנו בלונדון, הכל מסודר פיקס. נותר לנו רק לאסוף את המזוודות שלנו, וווווש, אנחנו על הטיוב.
הפעם אנחנו לא מטעינות כרטיס אויסטר, אלא פשוט מעבירות את כרטיס האשראי בכניסה וזהו. כמה נהגתי להתקשקש על טעינת האויסטר הזה, אין לתאר.
40 דקות אחר כך אנחנו עולות בתחנת קובנט גרדן, ולונדון המהממת שלנו שעליה חלמנו 3 שנים ביושבנו בציון מוכת הביבי והקורונה, מקבלת את פנינו עם שלל אורות מנצנצים שכולם חושבים שזה לכבוד הכריסמס, אבל אני משוכנעת שזה לכבוד שתינו אישית.
במלון אנחנו טיפה מהססות לגבי המסיכות. אנחנו כבר מתוכנתות לעטות אותה בכניסה לחלל סגור, אבל מבהירים לנו שם שזה רשות ולא חובה. אנחנו קצת מבולבלות, כמו ילד בן 5 שמגיע לבית של סבתא ושפתאום מותר לו דברים שאסור לו בבית, אבל לאט לאט עוברות תהליך חיברות מחדש, וכעבור יום יומיים אנחנו לא זוכרות מסיכה מהי.
מצ’יסטה ואני מחפשות מקום לאכול בו ארוחת ערב, ואנחנו צועדות לעבר הצ’יינה טאון. מוצאות מסעדה קטנה, מזמינות מדגם מייצג מהתפריט, ואחרי שאנחנו מסיימות אנחנו ממשיכות לנשום אוויר לונדון צלול כיין והולכות לישון שמחות ומאושרות.
1. להסתובב בלי באטלר:
כיוון שאנחנו רגילות בכל הטיולים שלנו להסתובב עם באטלר צמוד בעל תודעת שירות גבוהה ושנושא את כלינו בלי להתאונן, הפעם היינו רק שתינו. ביום הראשון עשינו את הטעות הפאטלית שסחבנו מטריות בתיקים שלנו, מבלי שהיה בהן כל צורך (התפללנו לאלוהים שלא יטיל גשם בזמן שהותנו בלונדון, אבל לא האמנו שהוא באמת יעתר). הקיצר, המטריות ועוד משקל נוסף של רכישות הכבידו עלינו עד מאד.
ועל כן עם שחר של יומנו השני בלונדון פסקה המצ’יסטה שניטול עימנו טרולי קטן על גלגלים שיסחוב את כל מטען הרכישות שלנו. בהתחלה זה נראה קצת פדיחה, אבל אז אתם מגלים שכולם משתמשים בפטנט הזה, והמוני אנשים מסתובבים ברחובות עם טרולי קטן צמוד. זה נראה כאילו רק הרגע הם הגיעו משדה התעופה והם בדרכם למלון, אך לא. הם בדיוק כמונו. חובבי שופינג, שונאי סחיבות ונטולי באטלר.
2. ניווטים:
המצ’יסטה לקחה על עצמה את כל מלאכת הניווט. גאווה של אמא הילדה הזו. מדי פעם שיגעתי אותה והמצאתי לה קיצורי דרך אבל בגדול, כל הניווט היה עליה. העדפנו באופן מובהק את האוטובוסים על פני הטיוב, עם עדיפות גבוהה לקומה העליונה של האוטובוס, שורה ראשונה, שם יכולנו לצלם סירטונים מהירים ומגניבים כמנהג המקום.
לטיוב יש את החן שלו כמובן. במהלך ההמתנה לטיוב יש כרוז שאומר: “נא לעטות מסיכות בכל זמן הנסיעה. יש לכבד את אלה שלא עוטים מסיכה, כי בטח יש להם סיבה טובה”. כי כבר אמרתי שלונדון היא העיר הכי טובה בעולם וכל מי שחושב אחרת, טועה.
3. הצגות:
ככלל, בכל ביקור בלונדון אני תופרת שתי הצגות.
הפעם ראינו את המחזה שהשתבש The play that goes wrong, קומדיה מצחיקה של טעויות עם יתרון בולט למי שראה כבר את “מלכודת העכברים” בביקורה הקודם בלונדון עם בנה. יש שם הרבה אנקדוטות שמתכתבות עם המחזה המיתולוגי של אגאתה כריסטי, אבל גם מי שלא היה במלכודת העכברים יהנה מאד.
המחזמר השני היה מרי פופינס. מופלא, צבעוני, מקסים כמו שמרי פופינס יכול להיות. מרי פופינס עם הקסמים שלה, שיודעת לברוא מציאות חדשה ולתקן את כל מה שמקולקל. אך אבוי, בשורה שלפנינו ישב זוג כלכך מעצבן שכל הזמן זז, נע, התפתל, התמזמז, שר וקפץ וזה הפריע לי בעיניים וריצד לי עד כדי מחשבות אובדניות. כשהגיעה ההפסקה, הם קמו והלכו לשתות משהו ואני איחלתי להם מכל הלב, שיטבעו בבר או שבתוך כוס הג’ין שלהם ישורבב רעל, ושלא יחזרו לעולם.
הזוג הזה לא חזר למערכה השניה.
מרי פופינס, מאחורייך.
3. לראות את לונדון מלמעלה:
אחד הספוטים האהובים עלי בלונדון הוא הסקיי גרדן. יש להזמין מראש כרטיסים (בחינם) ליום ושעה ספציפים. לצערי לא הצלחתי למצוא ספוט פנוי לימים שלנו בלונדון, ולכן הלכנו לכנסיית סנט פול.
המבנה של הקתדרלה מדהים, כשנכנסנו בדיוק היה איזה כומר שהתפלפל על פרשת השבוע או משהו, אז אנחנו פרשנו בשיא והתחלנו לטפס במעלה המדרגות הלולייניות.
378 מדרגות אחר כך, יצאנו אל המרפסת והמראה של העיר הכי יפה בעולם נפרס לפנינו.
וכאילו לא די בכך, המשכנו לטפס עוד 152 מדרגות עד למרפסת העליונה. אין מראה מרהיב מזה.
אגב, בקתדרלה קיים אפקט מיוחד מאוד שנקרא “גלריית הלחישות”. לחישה שנאמרת בקצה אחד של הגלריה נשמעת בקצה השני כאילו הלוחש נמצא ממש ליד המאזין (כמו בתחנת הרכבת בניו יורק). לצערנו, הגלרייה היתה סגורה לרגל שיפוצים, ואני מציינת את זה כאן לעצמי כדי לחזור לשם שוב בפעם הבאה כדי להתלחשש שם.
4. לאכול:
בכל ביקור בלונדון, אנחנו אוהבים לאכול במקומות קבועים.
ארוחת צהריים אחת נסעדה אצל גורדון רמזי, השף שאנחנו חולות לו על התחת. מנת הדגל שלו, פיש אנד צ’יפס היתה טעימה, אבל לא וואוו. (סליחה גורדון).
ארוחת יום ראשון בצהריים נסעדה במסעדה מהרשת Howksmoor.
סאנדיי רוסט זו ארוחה אנגלית מסורתית שמוגשת אך ורק בימי ראשון בפאבים ובמסעדות נבחרות. בהאקסמור אכלתי כבר כמה וכמה פעמים, במספר סניפים, וכולם מעולים. צריך להזמין מקום מראש. זו מסעדה מפונפנת, עם מפות לבנות ומלצרים אישיים. אבל אם יש לכם יום ראשון בלונדון, אל תפספסו את המנה האלוהית הזו, ותקנחו בסטיקי טופי פודינג, שזה הדבר הכי מתוק, טעים ועשיר שאכלתם. כמו כן, סורו לשירותים המבהיקים שלהם, ולאחר שתשטפו ידיים, מרחו את קרם הידיים שנמצא שם בבקבוקים. ריח כזה מעולה לא תמצאו בשום מקום, ולכן גם הרשו לעצמכם להשתכשך בקרם הזה כאוות נפשכם. שילמתם המון שילינגים עבור הארוחה, מגיע לכם.
עוד ארוחה שאנחנו מאד מאד אוהבים לסעוד היא האפטרנון טי המסורתי. אבל הפעם לא השתגענו במקום סנובי, אלא נכנסנו למקום הסודי שלנו בכלבו האוז אוף פרייזר, ושם במקום חבוי נמצאת המסעדה הכי ורודה ומתוקה שאפשר ללגום בה תה ולאכול סנדביצ’ונים חמודים ולבלוס סקונז עם שכבה עבה של קלוטד קרים עד צורך בצינטור לב.
ולא נשכח כמובן את Bill’s. הרשת האהובה עלינו, בעיקר לארוחות בוקר. מגישים שם אגס בנדיקט על מאפין, ואת התה מגישים שם בתוך קומקום גדול מאמאייל צבעוני, בדיוק כמו שצריך להגיש תה.
לרגל הכריסמס גם מגישים שם קוקטייל ב 3 פאונד, שנראה חמוד ומצטלם מקסים לאינסטה, אפילו אם זה על הבוקר. מי אנחנו שנתווכח, הזמנו.
5. לטייל בפארק:
את כל הפארקים בלונדון אני אוהבת במידה שווה, עם העדפה קלה לפארק סיינט ג’יימס אשר מוביל אותך היישר לבית ילדותי, ארמון באקינגהם. העיסוק המרכזי בפארק הוא לצלם סנאים ולהתפעל מהם.
פארק נוסף שאני מאד אוהבת הוא פארק הולנד, והפעם גם טיילנו בגני קיוטו שזו גינה יפנית קטנה בתוך הפארק.
כמה מילים לגבי הפארקים: כיוון שאנחנו משכימות קום, ובלונדון הכל נפתח רק ב 10, אז הדרך הכי טובה להעביר את הזמן, זה לקחת את כוס הקפה איתך ולהסתבב איתה בפארק הנבחר ולהטריד סנאים.
הפעם גם ערכנו הכרות עם פארק גריניץ’, מרחק נסיעה של כארבעים דקות מהעיר. ושם גם נכנסנו למצפה הכוכבים המלכותי כדי לדרוך בדיוק על קו גריניץ’.
6. קניות:
המקום השנוא עלי ביותר בלונדון הוא הפריימרק. סליחה שאני מתנשאת, אבל בזבל הזה אני לא מוכנה לבלות.
ואחרי שאמרתי את זה, פריימרק נפתח ב 8 בבוקר, ואנחנו כמו שתי ילדות טובות, כבר אחרי הקפה של הבוקר, מתייצבות מיד בפתיחה, לפתיחת צירים. שעתיים אחרי זה, אנחנו עושות את דרכנו למלון עם לא פחות מאשר שתי שקיות ענקיות מלאות בכל טוב של הזבל הזה. את מצעד הבושה לאוטובוס אנחנו עושות במהירות, פורקות סחורה במלון, ומעלימות את הראיות (השקיות). זהו. פעם אחת בכל טיול אני מוכנה להיכנס לשם, ולא יותר.
לא נעים לומר, אבל היתה גם פעם שניה.
המקום שאני הכי אוהבת לקנות בו, לעומת זאת, זה בכלבו ג’ון לואיס, ואם להיות ספציפית, במחלקת כלי הבית שלהם. הו, הכלים של דנבי, אני אוהבת אתכם אהבת נפש.
והמקום השני שאני הכי אוהבת לקנות בו זה בחנות ווטרסטונס, חנות הספרים העצומה. אבל מכיוון שאנחנו סובלות מהיעדר שירותי באטלר וסחיבה, יש לי פטנט גאוני: כל ספר שאני רואה ושאני רוצה לקנות, אני רוכשת בו במקום באתר Book depository, ושבועיים אחר כך הוא מגיע אלי הביתה בדואר. בלי ששינעתי אותו בעצמי מארץ לארץ.
ובל נשכח את החנות המופלאה של קט קידסטון, שבכל פעם כשאני שם אני מקבלת השראה בתחום העיצוב
וכמובן הפורנטום אנד מייסון, שלרגל החג מקושט באקסטרא אורות וניצנוצים.
וחלונות הראווה של הפורטנום מעוצבים לעילא. ואם מדברים על חלונות ראווה, אסור לשכוח את סיור החובה בחלונות הראווה של הסלפריג’ס. התמונות לא מצליחות להעביר את הגאונות שמוצגת בכל חלון וחלון.
אבל הקניות הכי שוות הן ללא ספק בשוק פורטובלו, ביום שבת
7. מוזיאונים וגלריות:
Tate modern נמצא במסלול הקבוע שלנו, שמתחיל בטרפלגר סקוור, דרך ווסטמינסטר, בואכה ביג בן, חוצים את הגשר וצועדים לאורך כל הגדה עד ה Tate modern. לא הספקנו הפעם לדגום את ויקטוריה ואלברט, אבל כן נכנסנו לגלריית סאצ’י שבצ’לסי. אני אוהבת את צ’לסי.
אבל מעבר לכל התערוכות, המוזיאונים והגלריות, המוזיאון הכי אטרקטיבי בלונדון, הוא לונדון עצמה. כי לכל מקום שתלך תראה משהו מעניין, חדש, מסעיר, יפה ומעורר מחשבות. בעיקר מחשבות שאני רוצה להגר ללונדון ולגור בה לנצח.
הילדים שלי כבר קיבלו הוראה שבמותי ישרפו את גופתי, יניחו את האפר בכלי יפה (מפורטנום אנד מייסון), ויטוסו איתו ללונדון. אפשר להניח אותו באיזו פינה ב TATE MODERN, לאף אחד זה לא ייראה מוזר.
(כלי יפה מפורטנום אנד מייסון. תנחשו מי תהיה קבורה פה)
וזהו, היה קצר ונחמד, ועד הפעם הבאה, תהנו מקצת תמונות.
