חמשת קוראיי הנאמנים, בוודאי זוכרים כי לפני ארבעה חודשים, עת הסתיים הטיול הקסום שלנו באנגליה, סרבתי בתוקף לשקוע באיירפורט בלוז כשהגיעה שעתנו לשוב ארצה. נפרדתי מלונדון בקומה זקופה ובחיבוק ידידותי, וידעתי שזה רק תלוי בי, או באיזי ג`ט, עד שנשוב וניפגש שנית.
ובכן, לא חלף שבוע משובנו, והצצה מקרית, מקרית לגמרי, באתר של איזי בן פורת יוסף ג`ט, גילתה לי שאם אזמין כעת כרטיס טיסה לפברואר עם שידרוג למקום לרגליים, יהיה מחירו כמחיר מגפיים באמצע עונה. פלוס מינוס. ומגפיים, כידוע, קונים מהר, ולכן מבלי להסס לחצתי על מקש `הזמן`, ויידעתי את בני הבית שאני ואב הבית נשוב להתרועע בלונדון עם פרוץ החורף הקרוב.
הידיעה גרמה למחצית מדיירי הבית המודחים להסתובב קצת ממורמרים, אך אילו המחצית השניה של הדיירים, אלה שזכו לעלות לשלב הגמר, היו מבסוטים לגמרי מהקארמה.
***
השבוע, יום ראשון בערב. מקגייבר שב מהעבודה.
הוא: “יו! פגשתי היום מישהי שחולה עלייך!”
אני (מתלהבת): “את מי? את מי?”
הוא: “חכי שנייה, היא ביקשה ממני למסור לך משהו” (מכניס יד לכיס, מפשפש, שולף מעטפה)
אני פותחת את המעטפה נרגשת. מי זו יכולה להיות??? מה היא כתבה לי???
“אההה! סבתוש ישתדרג שמה! אבל למה הבאת רק שטרות של 50?! מה אנחנו, אוליגרכים?!”
הוא: “אני בטוח שתדעי להשתמש בזה יופי.”
***
יום שלישי בבוקר. אנחנו ארוזים ומוכנים ליציאה. אפרופו ארוזים, נזכרתי פתאום בקטע נורא מצחיק מהמאה הקודמת.
*פלאשבק*
השנה היא 1989. אני בקורס קצינות קשר. יש בקורס הזה כמה תרגילי שטח, שכל תרגיל אורך יומיים- שלושה. לבסטי שלי בקורס קראו עדי, ושתינו היינו מורעלות מהתחת.
לתרגיל הראשון, יצאנו עדי ואני עם צ`ימידן מלא בבגדים להחלפה, שמפו, קונדישינר, סבון, מגבת, פיג`מה, קרם ליום, קרם ללילה, דאודורנט, בושם, מייקאפ, אייליינר, כפכפים למקלחת וידה-ידה-ידה. התרגיל היה סבבה, אך בסופו חשנו קצת פאקצות.
לתרגיל השני כבר לקחנו תיק קטן יותר ובו מגבת קטנה, כלי רחצה, וזוג מדים להחלפה. התרגיל היה סבבה, אך עדיין פקטור הפאקציות הפריע לנו לפוזה הקרבית.
לכן, לתרגיל השלישי, נערכנו עדי ואני כמו שני מילואימניקים: – דחפנו מברשת שיניים לכיס של חולצת המדים, עדי דחפה משחת שיניים לכיס האחורי של המכנסיים ועם זה הסתדרנו שלושה ימים. חזרנו ג`יפות שאין לתאר, אבל היינו גאות בעצמנו. מאז קראו לנו בקורס “החבר`ה מהמיתלה”.
(החברה מהמיתלה. אני מימין, עדי משמאל. אש!)
ולמה נזכרתי עכשיו באפיזודת החבר`ה מהמיתלה? כי כשהתחלתי לארוז ללונדון, אמרתי למקגייבר: בוא נצא עם המינימום הדרוש! עם הבגדים שלגופנו, ומקסימום עם עוד סט אחד בלבד. הרי ממילא יש מכונת כביסה בבית בלונדון (שעוד יורחב עליו הדיבור), ואני הרי מתכוונת לעשות שימוש יסודי בפורטרטים של סבתוש שהבאת לי, ולהתחרע על בגדים חדשים בלנדן. אין טעם להסחב עם דברים מיותרים! נארוז בחפיף.
אם כך, עם מזוודה אחת לא גדולה מדי, עם הבגדים שלגופנו, הנעליים שלרגלנו, הגופיות הטרמיות שלחזנו, כובע הצמר שלראשנו, הדרכונים שלכיסנו, הניקון שלכתפינו, ממש כמו החבר`ה מהמיתלה- יצאנו לכבוש (בפעם החמישית) את לונדון.
***
יום שלישי בצהריים.
אחד היתרונות בלטוס עם איזי בן פורת יוסף ג`ט, מעבר למחיר מגפיים אמצע עונה, זה שאת כל שרשרת החיול עוברים בכלל בטרמינל 1 הישן האינטימי והוינטאג`י, ולא בהיכל בר רפאלי הגדול והמנוכר. רק אחרי שמוסרים שם מזוודות, מועברים בחשאיות באוטובוס לטרמינל 3, שאליו נכנסים מהדלת האחורית. אשכרה, כמו במבצע אנטבה. וכן, שמתי לב שאני יוצאת ללונדון הפעם עם חשיבה קצת מיליטנטית. מקווה שיעבור לי עד שננחת.
אז אחרי שאנחנו אומרים יפה שלום לפסל של דב”ג, מינוס הילדים המסורתיים שתמיד מופיעים לצידו 
:
(פתאום שמתי לב שבלי הילדים שלי לצידו הוא באמת נראה קצת עגמומי. או שאני עושה כאן השלכה?)
ואז אנחנו מוצאים את עצמנו שותים תה בפוזת הזקנים מהחבובות הכה אהובה עלינו בטרקלין דן, עד שיקראו לנו להמריא.
(אני והוא. אנחנו דומים להם כמו שתי טיפות מים שזה מפחיד)
***
לא הספקנו להגיד איזי… וג`ט! חמש שעות וחצי אחר כך, אנחנו כבר נוחתים בלוטון.
אבל איך מגיעים מלוטון ללונדון?!
אני באופן אישי, משתמשת באפליקציה מיוחדת: רחלי שואלת אותי מתי נגיע, אני מסמסת לרחלי המהממת, הקונסולית של ישראל בלונדון, את מספר הטיסה, והיא מסדרת תוך דקה שאורי הנהג, או נציג מטעמו, ימתין לנו ביציאה מלוטון עם שלט הנושא את שמנו.
מי שאין לו אפליקצית רחלי יעילה כזו, יכול ליצור קשר ישיר עם אורי
זה גם עובד. הוא נקרא אורי קארס.
(רחלי את מלכה!)
הדירה ממוקמת ב Clapham south ובגלל העלטה בחוץ, אני אביא תמונות מחר, אך מרושם ראשוני מקסים פה.
