כשהתעוררנו בבוקר והצצנו מהחלון, אני מוכנה להישבע שראינו את ברט קופץ מאחת הארובות ושר למרי פופינס צ`ים צ`ימיני צ`ים צ`ים צ`ורו:
On the rooftops of London. Coo, what a sight!!!
וכשיצאנו החוצה להתחיל פתיחת צירים, גילינו שאנחנו ממוקמים במרכז השילוש הקדוש. הנה תרשים לשם המחשה:
ובטיוב אנחנו רוכשים אוייסטר, אך הפעם מחליטים לא להזדכות על הכרטיס בסיום הטיול, כדי שתהיה סיבה טובה לחזור לכאן שוב.
הידעתם שכרטיס האוייסטר תקף לכל החיים?:
אתמול סיפרתי פה על אפליקציית “רחלי” המשמשת להגעה משדה התעופה לעיר. היום אני רוצה לספר על אפליקציה נוספת שבעזרתה אני מתניידת בעיר ממקום למקום. לאפליקציה קוראים “בעלי” ואופן התיפעול שלה הוא פשוט ביותר: צריך רק להגיד לו לאן את רוצה להגיע והוא לוקח אותך לשם. אין לי מושג מה בדיוק קורה בכדי שזה ייצא לפועל.
ביררתי, מסתבר שאפליקציית בעלי משתמשת בעצמה באפליקציה ישראלית כחול לבן שנקראת Moovit .
אתה אומר לאן אתה רוצה להגיע והאפליקציה הזו מחשבת את המסלול היעיל להגעה ממקום למקום תוך שילוב נסיעה בטיוב, באוטובוס, וצעידה ברגליים.
אחלה של דבר.
הנה תמונה בזמן אמת- אפליקציית “בעלי” עושה שימוש באפליקציית Moovit:
ממש בקירבה למקום מגורנו נמצא פארק Clapham Common
זהו פארק חביב שאותו אנחנו חוצים במו רגלינו:
במרכז הפארק, כמו בכל פארק שמכבד את עצמו- יש במה לתיזמורת אשר נבנתה בשנת 1890 שזוהי גאוות הפארק
אחד הדברים הנפלאים בלונדון, זה שכשאתה הולך ברחוב נוצר קשר עין חביב עם זרים- הם מחייכים אלייך, אתה מחייך בחזרה, או לחילופין מחייכת.
אותם אנשים חייכנים וחביבים נכנסים לתוך בועה דמיונית, לובשים מבט אטום בעיניים והם לא יוצרים שום קשר עין עם אף אחד או עם אף אחת.
משעשע ומוזר.
בתחנת ליברפול אנחנו עולים חזרה לקו הקרקע:
ושם מקבלים תזכורת מצמררת לכך שגם אם האנשים כאן נמנעים מליצור קשר עין בטיוב, יש להם לב רחב.
בכניסה לתחנה ניצב פסל הקינדרטרנספורט:
הפסל הוצב כאן כאות הוכרה לבריטים, שהצילו 10000 ילדים יהודיים מציפורני הנאצים בשנים 1938- 1939.
והנה מבלי להרגיש אפילו כיסינו את הנקודה היהודית שלנו להיום.
משם אנחנו צועדים לכיוון שוק Brick Lane ואין לכם מושג כמה פעמים השילוט הזה על הכביש הציל את חיינו:
בכל פעם אני מצליחה להיות מופתעת מחדש שהאוטו מגיע מימין…
בית מספר 11 ובית מספר 11 וחצי
:
גאוני.
בריק ליין היא בנגלדש הקטנה. יש בשכונה הזו חנויות מיוחדות והרבה מאד ציורי גרפיטי מיוחדים על הקירות. הנה לקט:
והעין המיומנת שלי לקליטת דברים פאליים גם קלטה את זה:
אני חושבת שרצה המשורר לומר שהוא מעוניין להשתחרר מכבלי הסממנים הגבריים או משהו בדומה לזה.
מצד שני אולי זה הפשט לביטוי הישראלי הידוע זרק ז`?
אין לדעת.
זהו הקפה החביב עלינו פרט מנז`ה שתמיד כיף לנו לעצור לשתות לנוח ולתכנן בו את המהלכים הטקטים הבאים:
עוד כמה תמונות מהשכונה:
אההה! מתה על העיר הזו.
באיזה שהוא שלב אפליקציית בעלי קצת התברברה, ובמקום להביא אותנו למקום מסויים הגענו לפאתי הירח, הממוקמים בזון 3. אז אחרי שוידאנו שעקבות הרגליים של ניל ארמסטרונג עדיין שם, חזרנו לזון 1 בלונדון.
גרררר.
עד שחזרנו, הגיעה שעת צהריים, והחלטנו שזו העת להתרפק על הברכיים של ג`יימי אוליבר, ויפה פסטה אחת קודם.
ג`יימי אישית לא היה, אבל קיבלו אותנו בשמו בחביבות יתרה, רק ציינו שתקח איזה חצי שעה עד שיתפנה שולחן. ציידו אותנו במכשיר שמרשרש כשמתפנה שולחן, ושלחו אותנו לפינת הממתינים:
כדי לנצל את ההמתנה ביעילות, החלטתי לסור לשירותים, והחלטתי לקחת אתכם איתי אפילו לשם:
השירותים של ג`יימי מעוצבים בטוב טעם, ומסתבר שהפריט השני הכי גניב במסעדות שלו, הוא ידית ההדחה של הניאגרה. (הפריט במקום הראשון הוא המפיות במסעדה).
שמו של הג`יימי מוטבע כאן בכל מקום: אפילו על הניאגרה,
ואפילו אפילו בתוך האסלה (!!!):
מה שגרם לי לחשוב בהתחלה שהאיש קצת עף על עצמו.
עד הרגע שבו עשיתי את הדבר שלשמו התכנסתי לכאן, ואז הבנתי שהבדיחה היא עליו
.
אז כשסיימתי להשתין על ג`יימי בקשת, ליטרלי, רשרש המכשיר המרשרש, ונקראנו לשולחננו בקומה השניה עם הנוף הקסום הפונה לרחוב ויקטוריה:
האוכל היה סבבה, אך גולת הכותרת היה המלצר החתיך שפנה אלי בתואר החיבה “לאבלי דיר” שזה שדרוג מה “לאב” של המלצר מהפיצריה מאתמול.
אוח, אני כל כך נשארת כאן!!!
שימו לב בנים ובעיקר בנות, אפילו האוטובוסים האדומים כבר לא משעמים כמו פעם:
אני כל כך נשארת פה 2.
אנחנו גאים בעצמנו שעבר יום שלם בלונדון בלי שמיצמצנו אפילו פעם אחת לעבר אוקספורד סטריט!
רק הצצנו פעם אחת בהאוז אוף פרייזר, אשר ברחוב ויקטוריה ובקומה העליונה הבחנתי בבית תה קסום וורדרד כמו של עליסה בארץ הפלאות:
לא דגמנו אותו הפעם אבל הוא נכנס לבנק המטרות שלנו לתקיפות עתידיות.
***
הצגת הרחוב הכי טובה מתרחשת כשיושבים ביציע של הקומה השניה של האוטובוס. מקבלים שם זווית ראיה של אלוהים וזה הכי כיף:
בערב, צפינו במחזמר בילי אליוט.
גם כאן כמו באוטובוס זווית הראיה היא האישו המרכזי. את הכרטיסים רכשתי מבעוד מועד מהארץ והם המתינו לנו בקופה. הכי מומלץ לרכוש את הכרטיסים מראש בבית כי אז אפשר להיכנס לאתר של האולם עצמו ולבחור את המקומות בקפידה. אנחנו התבססנו על אתר שבו המקומות מדורגים ע”י הצופים עצמם ע”פ הראות ממקומות הישיבה השונים באולם. המשקיענים אפילו מצרפים תמונה לשם המחשה. כך זה נראה מהמקום שלנו:
בילי אליוט היה מעולה מכל הבחינות. הקאסט המעולה שברובו ילדים מוכשרים אש, התפאורה המהממת, ומעל הכל המוזיקה של אלטון ג`ון.
מעולה מעולה מעולה.
הנה התכתבות הווטסאפ שלי עם הטייס שנשאר בעורף:
“סר אלטון פאקינג ג’ון”. הילד לא צריך בדיקה גנטית, יודעים ממי הוא יצא
.
יאללה לאבלי דירס, יש לי לונדון על הראש, נתראה מחר.
