כיוון שבכל אחד מארבעתנו חבוי אינדיאנה ג`ונס קטן, החלטנו לסור לבריטיש מוזיאום, כדי להתענג על המומיות.
ואם פעם כעסנו קצת על הגישה הקולוניאליסטית הבריטית, שניכסה לעצמה את השלל ממצריים, אנחנו היום אסירי תודה על כך
עם כל ההרס שזרע דאע”ש בכל מקום שהוא שם עליו את ידו, גם המצרים צריכים להגיד תודה רבה. חוץ מזה שאנחנו מעריכים את הגישה הבריטית שמתייחסת לאוצרות ההסטוריים והאומנותיים שברשותה כאל משאב לאומי שלכולם יש זכות להנות ממנו- ולכן הכניסה היא חינם וחופשית.
עד שנגיע למומיות, הצטרפו אלי לסיבוב הפורנו מוזיאונים הקבוע שלנו. אני מתנצלת מראש בפני כל מי שחדש כאן, אבל מסורת זו מסורת:
הטייס: “את יודעת, אמא, אידאל היופי הגברי ביוון העתיקה היה גוף שרירי, ובולבול קטן”
אני: חחח
מקגייבר מנצל את ההזדמנות שאנחנו הישראלים היחידים במוזיאון, ומנהל איתי שיחה ערה על בולבולים.
נכון שזה נורא כיף לעשות את זה בחו”ל? לדבר שטויות בלי חשבון בלי שאף אחד מבין?
אם בכל זאת הסתנן איזה ישראלי והאזין לשיחותינו: אני שוב, מתנצלת.
טוב, לא ממש.
והנה הגענו אל היפות שלי ממצריים:
המנוחים החנוטים הללו רצו להשיג לעצמם חיי נצח, ואני חושבת שהם קיבלו את מבוקשם.
הם בני אלפיים שנות, שוכבים במוזיאון הבריטי, ואנשים עם פלאפונים מצלמים אותם. יותר נצח מזה?
מישהי כאן ממש ממש אוהבת מומיות.
המומיות עשו לנו תיאבון, ובזמן שמיתקנתי את המשפחה בקפיטריה:
פלשתי לחנות המוזיאון. אני ממש אוהבת חנויות מוזיאונים. אני כל כך התיירת האולטימטיבית…
קניתי ספר ילדים מקסים מקסים בשם This is London שמתאר את לונדון עם קריצה, ועם איורים משגעים:
מהמוזיאון הבריטי נסענו לתחנת פדינגטון…
לכל אחד מארבעתנו יש מקום חם בלב לדב פדינגטון. אני ומקגייבר אוהבים אותו מילדות, ולפני חצי שנה בערך שיחדנו את הילדים לבוא איתנו לסרט “הדב פדינגטון” החדש, רק בגלל שזה נראה היה לנו קצת פדופילי ללכת לזה לבד. בסופו כולנו נהננו נורא, והוא מומלץ בחום רב.
כזכור, דודתו הזקנה של הדב פדינגטון שלחה אותו מפרו ללונדון, כיוון שכבר לא יכלה לטפל בו, והוא הגיע לתחנה ההומה פדינגטון
כמו פדינגטון, גם אנחנו קצת איבדנו את הידיים והרגליים שם, עד שמצאנו אותו ממתין בשקט בפינה, ממש כמו בסיפור:
כמו בסיפור המקורי, צמוד לדב המקסים הזה הפתק שהצמידה הדודה ובו כתוב- “בבקשה תדאגו לדב הזה”:
הדב פדינגטון הוא למעשה מהגר בלתי חוקי בלונדון, ואין רלבנטי מסיפורו גם היום.
בתחנת פדינגטון עושים הרבה כבוד לדב, ויש חנות שכולה מוקדשת לו:
מתחנת פדינגטון נסענו לתחנת בייקר, שהיא יפהפיה בעתיקותה:
אנחנו הולכים למוזיאון שרלוק הולמס. הוא נמצא ברחוב בייקר 239, למרות שבמקור הוא אמור להיות ב 221 B.
המוזיאון משחזר את דירתו של שרלוק לפרטי פרטים, בהתאם לתיאורים שבספרים.
המיטה של שרלוק:
הסיר מתחת למיטה:
חדרו של ד”ר ווטסון:
קשה לתאר איזה אושר גרם לנו הביקור אצל שרלוק- עבור הטייס, בשל הספרים. עבורי, בשל כל החפצים הויקטוריאנים המהממים.
אחר כך עוד המשכנו לשוטט:
ולאכול המבורגר מופלא ב”ביירון”:
אף נאכל עד תום Banofee mess המבוסס על הקינוח האנגלי הקלאסי Banofee pie שמורכב מבננה, קצפת, טופי, ריבת חלב, ביסקוויטים ושוקולד.
שוב נשתה קפה, כדי להעלות את מצב העוררות
נצפה המחזמר “פנטום האופרה”, עם התפאורה המרהיבה
כך אני צופה בהצגה בלונדון, כאחרונת הצ`וחיות:
היה סבבה.
לונדון של הלילה יפה כמו לונדון של היום:
ועכשיו לילהטוב.
