אסתי ואיילת קורעות את לונדון

מלא מלא מלא זמן לא הייתי בלונדון.

למען הדיוק 8 שבועות.

שזה 56 ימים.

שבציר הזמן של הפאקצות זה נחשב מלא מלא זמן!

ובכן, תקלה.

ועל מנת לתקן את התקלה, ויפה כריסמס אחד קודם, החלטתי לנסוע ללונדון עם אסתי.

***

אסתי ואני הכרנו דרך דייויד גנדי.

מעשה שהיה כך היה: בבלוג הקודם שלי בתפוז, יצא שריירתי לא פעם ולא פעמיים על דייויד גנדי, האיש, האגדה והתחתונים הלבנים. למזלי, הייתי הבלוגרית המריירת  היחידה עליו בעברית. למזלי, כי יום אחד אסתי נתקלה בתמונתו של האיש מתפלש בשלל תחתוניו ההדוקים, ריירה עליו כמו כלב האסקי סיבירי, גיגלה דייויד גנדי, והגיעה ישירות למלכודת הדבש של הבלוג שלי. מאז היא הפכה להיות הקוראת מספר אחת שלי, כל פוסט שלי זכה לתגובות מלאות צחקוקים ממנה, ובמשך שנתיים השתפכנו זו על זו במדור התגובות אצלי בבלוג.

יום אחד, בעודה מטיילת בלונדון, שולחת לי אסתי למייל את התמונה הרצ”ב:

(אסתי בצילום היסטורי וגם היסטרי עם שני בעליה- דייויד גנדי בשר ודם ואביהו)

זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, טורקיז על גבי שיער ואת בעלה אביהו, קוקו על גבי ג’ינג’י. וגנחתי למראה דייויד גנדי כפרות שאפילו מזווית הצילום הבלתי אפשרית הזו יצא אלוהי.

מאז מים רבים זרמו בתמזה ויום אחד החלטנו לעלות שלב ולהיפגש. ומה אתם יודעים- מאותו רגע צמח סיפור אהבה בלתי רגיל שבו מעורבים בעלינו, ילדינו וחתולינו.

בעצם לי אין חתולים, אז רק חתוליה.

בערב ראש השנה האחרון, קצת אחרי ששבתי עם מקגייבר מלונדון, וקצת לפני שחזרנו אליה שוב עם הילדים, התארחו אצלנו לארוחת החג אסתי, בעלה אביהו והילדים המהממים שלהם.

ואז, בעיצומה של ארוחת החג, אסתי זרקה רעיון לחלל האוויר. “אולי” היא הציעה “ניסע רק את ואני ללונדון…נניח לפני הכריסמס?”

נזקקתי רק לרגע אחד כדי לענות לה: “ברור”. 

(על שולחן החג שלנו בירכנו “שנהיה לראש ולא לזנב” על ראשי שום ולא על ראשי דג- כי כאלה אנחנו, אנרכיסטים.

צילום באדיבות משפחת סנג)

“כשאחזור מלונדון” הבטחתי לה בפה מלא שום, “נסגור פרטים”.

שבוע אחרי ששבנו מטיול הסקוטלונדון הקסום שלנו, התארחו אצלנו שוב משפחת אסתי, והפעם לארוחת אפטרנון טי כהלכתה, שכללה את הקלוטד קרים שהבאנו איתנו יבוא אישי היישר מהסייסבורי’ס, ישתבח שמה לעד.

(אפטרנון טי שאפילו מלכת אנגליה בכבודה היתה אומרת עליו: “וואט אלאבלי טי, דירס! וואט אלאבלי טי אינדיד”)

משפינינו את הקומקומים, הסרביסים, הסקונז ושאריות הסנדביצ’ונים של הלאבלי אפטרנון טי שלנו, עברה אסתי מפלז’רס לביזנס ואמרה: “תביאי את הלפטופ, אנחנו מזמינות טיסה”

עשר דקות אחר כך, מצאנו את עצמנו שוברות את הראש האם לבחור את המושבים בשורה 13 או 14 בטיסת וויז, והאם אנחנו מעדיפות חלון או מעבר. כמה שעות אחר כך גם מצאנו באיירבנב דירה לרוחנו. אביהו המוכשר באדם סגר לנו את כל הקצוות, תוך שהוא מעדכן אותנו בקבוצה שהקים, ושקרא לה בשם המפרגן: “אתן קקי מסריח טסות ללונדון”. נשמה טהורה האיש הזה.

ואז נאלצנו להמתין שישה שבועות וחצי לטיסה המיוחלת.

ככה העברנו את הזמן עד הטיסה:

נו, הבנתם את הפרנציפ- ההתכתבות האינפנטילית הזו נמשכה ככה במשך 6 שבועות.

והנה, סוף סוף הגיע היום המיוחל. לראשונה אני טסה כשאיני מאובזרת בבעלי או בצאצאיי.

הפעם זה רק אני ואסתי, שאלוהים יהיה לעזרנו.

אז אם אתם שומעים צלילי שקשוק ורטט, זה כנראה דייויד גנדי, חנוט בתחתוניו הלבנים, אשר שרוי מעט בלחץ מבואנו.

גודספיד.