“בטיול הזה אנחנו לא נכנסים לפריימרק!!! אפילו לא פעם אחת, לא קונים את הזבל הזה, נקודה”.
אני מכריזה לרותם כשמגיעים ללונדון.
כמו כן, בתהליך האריזה, ארזנו קליל, כי היה כתוב שחור על גבי האתר שלהם, שיש שרותי כביסה במלון, כך שנלבש ונכבס ולא נזדקק להמון בגדים.
כשל ראשון: מסתבר שאין שירותי כביסה במלון.
הפתרון: אנחנו מתירים את נדר הפריימרק ועומדים כמו ילדים טובים על הבוקר בשערי הפריימרק, ועם פתיחת הדלתות אנחנו שועטים פנימה.
אנחנו מתפצלים, איש איש לגורלו, וקובעים לסיים את הארוע תוך 45 דקות פונקט ולהיפגש פה בכניסה.
45 דקות בדיוק אחר כך, אנחנו יוצאים עם שתי שקיות מלאות רכש של כהנה וכהנה בגדים אשר ישמשו אותנו להמשך הטיול. תכלס, אין על פריימרק.
***
“מעניין מה זה, כשכתוב בתחזית מזג האוויר” אני שואלת את רותם, תוך שאני מתבוננת בתחזית של היום “70% אבקנים”.
“זה משהו שקשור לאלרגיה”, הוא אומר ומתעטש, וכשאני באה להגיד לו לבריאות, אני מתעטשת בחזרה.
כשל שני: שנינו בהתקף אלרגיה חריף, באמצע ריג’נט פארק.
***
“מה שלא יהיה, לא אוכלים בוואגאמאמא” זו החלטה שאנחנו קובעים מראש בכל הקשור לתחום הקולינרי. בכל פעם שאנחנו מגיעים ללונדון, אנחנו נופלים לחור הזה, כמו עליסה בארץ הפלאות.
אבל רצה הגורל, והגיע ערב, ומפה לשם לא מצאנו שום מקום נורמאלי לאכול בו, והסניף של וואגאמאמא שממוקם מול המלון שלנו, זה נטול שירותי הכביסה, קרא לנו: “תאכלו אותי, תשתו אותי!” לא ניכנס לפרטים, אבל זה נגמר בקלקול קיבה קל.
כשל שלישי: אחד מאיתנו עם קלקול קיבה, וזה לא רותם.
הפתרון: אנחנו עושים עצירה בדרך ונכנסים לסופרמרקט וויטרוז, רשת הסופרים השניה האהובה עלינו אחרי סיינסבורי, ומרוקנים שם את מדף התרופות במדור האלרגיות והשלשולים. אבל איך אני אוהבת סופרים בחו”ל, יכולה להסתובב שם שעות.
***
ואז, כשאנחנו צועדים על אוקספורד, אני רוכנת כדי להוציא משהו מהתיק וזרם של דם, בקילוח של חיה שחוטה, יוצא לי מהאף. תוך דקות המקום שאנחנו עומדים בו נראה כמו זירת רצח,
כשל רביעי: מרחץ הדמים הזה קורה באמצע אוקספורד, ומכירים אותנו שם!!!
***
אנחנו מתקדמים לכיוון הכלבו האוז אוף פרייזר כי יש לי ואוצ’ר לקנייה חוזרת בערך של 20 פאונד (המכונה בפינו שששילינג) וגם על מנת להיכנס לבית התה הסודי שלנו שם, ולשתות אפטרנון טי ורדרד ופרחוני כהלכתו. כשמגיעים לכלבו, מגלים את הכשל החמישי והנורא מכל: הכלבו נסגר, פשט את הרגל, קפיש, איננו, תנצב”ה. לואוצ’ר אין ערך, והאפטרנון טי הכי חמוד ושווה באזור הלך לעולמו בטרם עת.
ככה זה נראה בימים הטובים:
ברגע זה הבנו שמישהו פתח עלינו עין ואנחנו משנסים מתניים, ברכיים ידיים ומרפקים כדי להילחם בעין הרע המוטלת עלינו ומחליטים להילחם בה מלחמת חורמה. אך מהם האמצעים העומדים לרשותנו, מהו הנשק הסודי שלנו, מלבד הקסם האישי שלנו?
“כרטיס האשראי שלך, אמא” פוסק רותם “בסיוע שירותי הסליקה הבריטים, אנחנו מנצחים את השחור שהטילו עלינו, יימח שמם של מי שפתחו עלינו עין”. ומאותו רגע, כל רכישה שנעשית היא למען המטרה החשובה: להילחם באלגוריתם של הרשע שהטיל עלינו קללות בזו אחר זו. איףףף.
אבל לפחות ניצחנו בקרב הקשה והחשוב הזה.
***
