בשבוע שעבר הכוכבים הסתדרו בשמיים באופן כזה שבעלי היקר הכריז כי הוא שובת מכל מלאכתו אשר עשה ולוקח חופש.
מי שמכיר את האושייה המדוברת יודע עד כמה זהו ארוע קוסמי.
כיוון שהוא איש פרקטי, הוא מיד חיפש ומצא לנו טיסה ללונדון.
היתרון הבולט של בעלי, בנוסף לזה שהוא איש פרקטי, זה שהוא איש מאד שירותי, יעיל ושימושי.
תודעת השירות שלו היא גבוהה בעיקר בכל מה שקשור אלי: הוא סוחב לי, שומר לי, מחזיק לי, מטעין לי, מזמין לי, משלם לי, ממתין לי בסבלנות בלי להתלונן אף פעם בחנויות, נוטה להסכים איתי בהכל, הולך אחריי באש ובמים, ובעיקר בגשם, בדריפינג ובדריזלינג.
וכדי לזכות בכל סל השירותים הרחב הזה נדרש ממני רק להאכיל אותו כל שעה שעתיים, ואני מסודרת.
ויהי ערב ויהי בוקר ויצאנו לדרך.
לונדון היא כמו קופסת הפתעות גדולה.
בכל העיר הטמינו בה במהלך ההיסטוריה אוצרות- חלקם מוכמנים, חלקם גלויים. מאחורי כל אוצר כזה בדמות פסל או גדר או עמוד או אבן מסתתר סיפור מיוחד.
בטיול הזה הכנתי לנו משחק חפש את המטמון, כשלונדון הגדולה משמשת כמגרש המשחקים שלנו. שיבצתי על גבי הגוגל מפס כל מיני אוצרות קטנים חבויים, ואנחנו הולכים לגלות אותם ביחד, תוך כדי תנועה, עם עצירות לאוכל כל שעה שעתיים כדי לתחזק את שירות הלקוחות שאני מקבלת.
מטמון 1:
דאונינג 10 היא אחת הכתובות המפורסמות ביותר באנגליה עם דלת הכניסה השחורה והמיוחדת שלה. היא שימשה כמעון הרשמי של ראשי ממשלות בריטניה במשך כמעט 300 שנה והפכה לסמל מובהק של כוח פוליטי. מבקרים בלונדון נוהרים מרחוק בתקווה לצלם תמונה למזכרת של המעון. למרבה הצער, בשל אמצעי אבטחה, הגישה לרחוב וצילומי תקריב כמעט בלתי אפשריים. עם זאת, במזל גדול, לרחוב דאונינג 10 יש רפליקה הרבה פחות מוכרת בדמות הבית ברחוב אדם 10.
במרחק של כחצי מייל מהמעון הרשמי השמור, ממש ליד הסטרנד, רחוב אדם 10 נגיש בקלות וזמין לצילומים מטופשים בכל עת. למרות שהוא לא זהה לחלוטין למקבילו המפורסם יותר. רחוב אדם 10, בניין ג’ורג’יאני, המשמש כיום כמשרדים, תוכנן על ידי האדריכל בן המאה ה-18 רוברט אדם, שעל שמו נקרא הרחוב, כחלק מרובע בלונדון המכונה “אדלפי”. עבודות הבנייה לפיתוח אדלפי החלו בשנת 1768, כאשר רחוב דאונינג 10 האמיתי שופץ בין 1766 ל-1772. הדלתות הקדמיות של שני הנכסים הותקנו במהלך פרק זמן דומה, ומכאן הדמיון הבולט ביניהן. בעקבות הטמנת פצצה בשנת 1991, דלת האלון המקורית של רחוב דאונינג 10 הוחלפה בדלת חסינת פצצות מפלדה.
מטמון 2:
מאחורי מלון Savoy המפואר נמצאת סמטה בשם – Carting Lane, הידועה גם בשם “Farting Lane”. (סימטת הפלוצים) הסיבה לכינוי המוזר של הסימטה היא היצירה הגאונית – אם כי מעט מבחילה – של הנדסה ויקטוריאנית שנמצאת שם: מנורת הביוב האחרונה שנותרה בלונדון. הממציא ג’וזף ווב יצר את מנורת הגז במאה ה-19 על מנת לשרוף את הריחות המסריחים ממערכת הביוב של לונדון, כמו גם לספק דרך זולה להאיר את לונדון בלילה. גז מתאן נאסף מהביוב ולאחר מכן הועבר למנורה ברחוב שמעל. המנורה נשארה דולקת 24/7 הודות לאספקה כמעט בלתי מוגבלת של פסולת מהאורחים הפושים של הסבוי. מנורת הביוב ממוקמת בקארטינג ליין מאחורי מלון סבוי.
מטמון 3
ארבעה פסלי אריות ניצבים בכיכר טרפלגר. הם שומרים על פסל גיבור הצי הבריטי אדמירל נלסון.
האמן הוויקטוריאני סר אדווין לנדסיר הוזמן לעצב את אריות הברונזה. לקח לו תשע שנים ליצור אותם. הוא ביקר בגן החיות של לונדון כדי לראות את האריות מקרוב ושאל האם הוא יכול לקבל גופת אריה כדי לשמור אותה בסטודיו שלו. לקח שנים רבות עד שאחד האריות מת ובסופו של דבר הוא קיבל גופה ורק אז הוא התחיל לייצר על פיה מודלים. אך אויה, הגופה החלה להירקב לפני שהוא הספיק לסיים, אז הוא נאלץ לאלתר וזו הסיבה שלאריות בטרפלגר יש טלפיים של חתולי מחמד. ארבעת האריות שונים זה מזה בהבעות הפנים, במנח ובצורת הרעמה.
הברונזה ששימשה להכנת האריות נוצרה מתותחים שנתפסו מספינות צרפתיות וספרדיות בקרב על טרפלגר – הניצחון הגדול ביותר של נלסון. כוחותיו של נלסון ניצחו את נפוליאון בקרב הימי, אבל הוא עצמו שילם בחייו כשהוא נורה על ידי צלף צרפתי על סיפון הספינה שלו. הפסל שלו ניצב על גבי העמוד, מינוס זרוע ועין אשר אותן איבד במהלך הקריירה הצבאית המפוארת שלו.
מטמון 4
יש סוד מפתיע שעומד מאחורי העיצוב האייקוני של תאי הטלפון הציבוריים באנגליה. סר ג’יילס גילברט סקוט, אשר עיצב את תאי הטלפון ב-1924 יצר אותם בהשראת המאוזוליאום של האדריכל סר ג’ון סואן ומשפחתו אשר נמצא בחצר הכנסייה בסנט פנקרס. סקוט השתמש בצורת הקבר כמודל לתאי הטלפון אשר נצבעו באדום כדי שאפשר יהיה לזהות אותם ממרחק.
מטמון 5
השעון הממוקם בצריח מעל הקשת הראשית ברחבת משמר הסוסים נוצר ב-1756, וחדי העין יכולים להבחין בכתם כהה מעל הספרה שתיים. הכתם הזה מסמן את זמן הוצאתו להורג של המלך צ’ארלס הראשון ב-1649, שהתרחשה בכביש מחוץ למשמר הסוסים.
מטמון 6
כס אדוארד הקדוש הוא כס ההכתרה של המלוכה הבריטית. הכיסא נוצר עבור המלך אדוארד הראשון בשנת 1296. בתחתית הכיסא יצרו חלל שנועד להכיל את אבן הסקון – אבן ההכתרה של מלכי סקוטלנד שנלקחה על ידו ממנזר סקון. הכיסא נקרא על שם המלך הקדוש האנגלי היחיד – אדוארד המוודה.
מאז שנוצר הכיסא כל מלכי אנגליה והממלכה המאוחדת הומלכו עליו למעט המלכה מרי השנייה אשר הומלכה על העתק של הכיסא.
למרות עתיקותו וחשיבותו, יש עליו סימני השחתה ואף חריטות שנעשו על ידי נערי מקהלה שהתגוררו במנזר וסטמינסטר במאה ה 18. אחד המשפטים החרוטים עליו: אבוט ישן על כיסא זה ביולי 1800.
בשנת 1914, הסופרג’יסטיות, הלוחמות למען זכויות נשים הטמינו פצצה קטנה מתחת לכיסא, והוא נפגע קלות. בשנת 1950, תלמידים סקוטים גנבו את אבן הסקון שמתחת לכיסא, וגרמו נזק לכיסא ואת האבן שברו לשניים.
בשנת 1996 החליט הפרלמנט הבריטי להשיב את האבן לסקוטלנד למשמורת.
מטמון 7
מספר פסלי ילדים לבושים מעילים כחולים ממוקמים על מבנים בפינות שונות ברחבי העיר. הם מסמנים את מיקומם של בתי ספר של צדקה, שפעלו במאה ה 16. ילדים עניים התחנכו במוסדות האלה שידועים כ blue coat school בגלל המדים הכחולים הייחודיים שלבשו במקור תלמידיהם. הצבע הכחול היה באופן מסורתי צבע הצדקה והיה צבע נפוץ לבגדים באותה תקופה כי היה זול. המדים כללו מעיל כחול וגרביים צהובים עם רצועות לבנות וכך הם היו קלים לזיהוי.
בבתי הספר האלו הם למדו מיומנויות כדי לצאת לעבוד.
חלק מהמבנים ממשיכים לשמש כיום כבתי ספר וחלק מהמבנים המקוריים הותאמו למטרות אחרות.
מטמון 8
הנוף המקסים של נהר התמזה שנראה מגשר לונדון היה פעם נוף זוועתי. ראשי הבוגדים במלך היו משופדים על תיל גבוה ונשארו להתנוסס לעיני כל. כדי להכפיל את הזוועה, הראשים הוטבלו קודם בזפת כדי שיוכלו להישאר בתצוגה לאורך זמן רב. הראש הראשון שהוצג בצורה זו היה ראשו של ויליאם ואלאס (שכיכב בסרט ‘לב אמיץ’).
גם ראשו של גאי פוקס, שהיה אחד מקושרי הקשר לפוצץ את בתי הפרלמנט, שופד כאן, בשנת 1606.
ראשו הג’ינג’י של הנסיך הארי עלול היה גם הוא להתנוסס פה, לולא הפסיקו עם המנהג הנלוז הזה.
מטמון 9
ברחבי לונדון יש בקתות ירוקות שמהוות מזכרת מהתקופה הויקטוריאנית כאשר המוניות היו כרכרות רתומות לסוסים. נהגי הכרכרות נאלצו לנהוג את הכרכרה בכל מזג אוויר, אז הם נזקקו להפסקה מדי פעם. הבעיה הייתה שהם נטו ללכת לפאב, אשר לא הועיל לבטיחות בדרכים. על פי צורך השעה הוקמו הביקתות הירוקות האלו ששימשו כמקום מנוחה לנהגים, שם הם יכלו להתרענן עם שתייה חמה וחטיף – אך ללא אלכוהול.
יש כיום בערך 12 בקתות כאלה ששרדו: בצ’לסי, קנזינגטון ווסטמינסטר.
מטמון 10
לשני בתים בקירבת תחנת פדינגטון יש סוד. הם בתים מזוייפים. אם נלך מאחור נגלה שחזית הבית היא פייק, ולבית יש עובי של מטר וחצי.
כאשר נבנתה רשת הרכבת התחתית של קו המטרופוליטן של לונדון בשנות ה-60 של המאה ה-20, המסלול עבר ברחובות השקטים ועטורי העצים של בייסווטר, ממש צפונית לגני קנזינגטון. במקום לחפור את המנהרות התת-קרקעיות מתחת לרחובות הקיימים, השתמשו מהנדסי הרכבת בטכניקת ‘חפור וכסה’; הם חפרו ערוצים עמוקים דרך העיר וכיסו אותם שוב כדי ליצור מנהרות תת-קרקעיות. רוב הנכסים שנהרסו כדי לפנות מקום למנהרות הרכבת נבנו מחדש. רוב, אבל לא כולם. חריג אחד לכלל הזה יצר את אחת המוזרויות החביבות של לונדון. זוג בתים עם חזית כוזבת בגני ליינסטר האלגנטיים בבייסווטר. כאשר קו המטרופוליטן עבר דרך גני ליינסטר, המקשר בין תחנות פדינגטון וביסווטר, מספרים 23 ו-24 נהרסו כדי לאפשר מקום לבנייה. אבל במקום לבנות אותם מחדש, יצרה חברת הרכבות צמד חזיתות שווא; חזיתות אלגנטיות שנראו בדיוק כמו שכנותיהן בנות חמש הקומות, אך היו, למעשה, בעובי של 1.5 מטר בלבד.
אבל למה?
הרכבת התת-קרקעית נסעה על קיטור שנוצר משריפת פחם. לקטרים הותקנו מעבים כדי ללכוד את רוב העשן והעיבוי מהקיטור. הם היו זקוקים לקטעי מסילה באוויר הפתוח כדי לאוורר בבטחה את הקיטור והעשן, כך שלא יזהמו את המנהרות התת-קרקעיות. קטע אחד באוויר הפתוח ששימש להוצאת אדים ועשן היה בגני ליינסטר. במקום שהתושבים יחזו בתהליך המכוער של הוצאת העשן, חברת הרכבות הקימה חזיתות לבתים בגני ליינסטר 23-24. הם נטעו עצים וציירו חלונות בקומה העליונה כדי שייראה כאילו הבתים אמיתיים. הרמז היחיד שאתם רואים חזית מזויפת הוא שבכניסה אין תיבות מכתבים, ואם תסתכלו היטב תראו שלחלונות המצוירים אין וילונות כמו לשכניהם. זו תחפושת מופתית. פשוט לא הייתם יודעים שהבתים שאתם עוברים לידם הם משהו אחר מלבד בתי מגורים רגילים.
יש להם אותן מרפסות עם מעקות, אותם עיצובים ניאו-קלאסיים אלגנטיים על עמודים, חלונות וכרכובים כמו לבתים הסמוכים.
הבתים שימשו לבדיחות רבות מאז שנבנו. בשנות ה-30 מכרו רמאים כרטיסים לנשף צדקה. חברי החברה הגבוהה התייצבו בחזית הבניין בבגדי הערב האלגנטיים שלהם רק כדי לגלות שהם הולכו שולל ושאין שם נשף – וגם לא מקום. לאחרונה, חברות משלוחי פיצה נשלחו לבתים האלה כל כך הרבה פעמים עד שהן יודעות שאסור להכניס את הכתובת הזו למאגרי המחשב שלהן.
החזיתות האלה כיכבו גם בסדרת הטלוויזיה המצליחה שרלוק, בפרק ‘His Last Vow’, כאשר פניה של מרי הדסון הוקרנו על החזיתות הכוזבות.
חברת התחבורה של לונדון מתחזקת את הפייק בתים.
(ככה נראה הבניין מאחורה)
מטמון 11
מאות אלפי לונדונרים חולפים מדי יום ליד גדרות המתכת האלה מבלי להיות מודעים כלל לסיפור המרתק שעומד מאחוריהן.
בזמן מלחמת העולם השניה ייצרו יותר מ 600,000 אלונקות פלדה כהערכות לטיפול באזרחים שייפגעו מתקיפות אוויריות. הן יוצרו מפלדה, כך שאפשר היה לטהר אותן בקלות לאחר התקפות הגז הצפויות. בסוף המלחמה, הרשויות נותרו עם מאגר עצום של אלונקות.
כיוון שבתחילת המלחמה הוסרו מעקות ברחבי העיר במאמץ לתדלק את הייצור הנואש של אמצעי הלחימה,
הוחלטה החלטה חכמה- להשתמש באלונקות הברזל היצוק כגדרות ולמעשה הן שימשו תחליף בצורה מושלמת לגדרות שפורקו בתחילת המלחמה.
את האלונקות ריתכו זו לזו בצורה אנכית, עם המוטות המעוקלים שלהן בקצוות ורשת התיל באמצע.
הקצוות המעוקלים הייחודיים שלהן תוכננו במיוחד כדי למנוע הנחת פצועים ישירות על הרצפה.
ב 2017 עלה רעיון לפרק את גדרות האלונקה ולבנות במקומן גדרות בטון. בעקבות זה הושק קמפיין להגנה על גדרות האלונקה. החברה למעקות האלונקות יצרה חשבונות פייסבוק וטוויטר על מנת להעלות את המודעות לגדרות ולמנוע את הסרתן.
אני חושבת שהסיפור הזה הוא יפהפה כי הוא מראה כמה העיר לונדון היא ישות מתגמלת כמו העץ הנדיב. הגדרות שהוסרו ממנה לשם ייצור תותחים, הוחלפו אחר כך באלונקות שהצילו אלפים בבליץ ומאוחר יותר המשיכו לסייע בבנייה מחדש של לונדון- עיר שכל הזמן נותנת חזרה.
מטמון 12
ממש מחוץ לתחנת פדינגטון נמצא שעון, ובתוכו לכוד אדם שמנקה כל הזמן את הבפנוכו שלו ומצייר מחוגים חדשים על גבי הזכוכית.
זהו כמובן מיצג וידאו אומנותי, שנוצר על ידי האמן ההולנדי, מארטן באאס, שהוזמן ליצור את השעון האחרון בסדרת שעוני זמן אמת שלו. עבור השעון הזה, באאס צילם שחקן לבוש בחליפת שלושה חלקים מהמאה ה-19 כמחווה לאדריכל של תחנת פדינגטון, איזמבארד קינגדום ברונל. למרות שהוא נראה בעיקר כצללית כהה על פני השעון, השחקן קרוב מספיק לזכוכית כדי שאפשר יהיה לראות את פרטי הלבוש שלו. מדי כמה זמן הוא גם חובש כובע.
מטמון 13
פורטנום אנד מייסון (או בקיצור Fortnum’s) היא חנות כלבו יוקרתית ברחוב פיקדילי, שהוקמה ב-1707 על ידי וויליאם פורטנום ויו מייסון.
היא נוסדה כחנות מכולת, כשהמוניטין שלה התבסס על אספקת מזון איכותי, והחנות שיגשגה לאורך כל התקופה הוויקטוריאנית ועד ימינו אנו.
וויליאם פורטנום היה משרת בארמון של המלכה אן. משפחת המלוכה התעקשה כי בכל לילה יודלקו נרות חדשים, מה שהביא לכמויות גדולות של נרות משומשים, שפורטנום הגאון מכר בשוק. לפורטנום היה גם עסק צדדי של חנות מכולת והוא שכנע את בעל הבית שלו, יו מייסון, להיות שותף שלו, וביחד הם הקימו את החנות הראשונה של פורטנום אנד מייסון בשנת 1707. בשנת 1761, נכדו של וויליאם פורטנום צ’ארלס נכנס לתפקיד המשרת של המלכה שרלוט, והקשר עם המלכה ועם חצר המלוכה הוביל לגידול בעסקים. החנות החלה להצטייד בפרודוקטים מיוחדים, כלומר ארוחות יוקרה מוכנות לאכילה כמו עופות או בשר ציד המוגשות בג’לי.
בשנת 1964 הותקן מעל הכניסה הראשית של החנות שעון מיוחד כמחווה למייסדיה. בכל שעה, דמויותיהם של פורטנום ושל מייסון בגובה 1.2 מ’ מופיעים ומשתחווים זה לזה, כשברקע מתנגנים צלצולים ומוזיקה בסגנון המאה ה-18.
מטמון 14
בחזית של כמה מהבתים הג’ורג’יאנים העשירים מהמאה ה 18 בלונדון תלויים מעין פמוטי נרות גדולים הפוכים. אלה הם link extinguishers שבעברית אולי אפשר לתרגם את זה למטפי כיבוי.
לפני שתאורת רחובות גז הפכה לנפוצה בעשורים הראשונים של המאה ה-19, הרחובות העירוניים היו חשוכים ביותר. אפילו בלילות של אור ירח, הירח עלול היה להיות מוסתר על ידי עננים. הליכה בחושך היוותה סכנה הן מתאונות בגלל אי היכולת לראות את הדרך והן מתקיפת שודדים.
הפתרון לכך היה לשכור את שרותיו של linkboy.
לינק בוי היה נער שנשא לפיד בוער אשר ליווה אותך עד פתח הבית. רפרנסים ללינק בוי אפשר למצוא במחזה “הנרי השישי” של שייקספיר וכן אצל צ’ארלס דיקנס.
בבתי עשירים הותקנו מטפים כאלו על גדר הכניסה וברגע שה- Linkboys ליוו אותך בשלום עד הבית הם כיבו את הלפיד בעזרת המטף הזה ויצאו לדרך בחיפוש אחר הלקוח הבא.
שריד למנהג הזה קיים עד היום בבית הנבחרים: בסוף כל ישיבה מצלצל פעמון ושני שומרים צועקים בו-זמנית “who goes home?”, רמז לקריאה שהיו קוראים בתקופה ההיא, כשהסתיימה הישיבה וחברי הפרלמנט היו צריכים לעשות את דרכם מווסטמינסטר לסיטי בחושך. הם היו חולקים את שירותיו של לינקבוי שליווה אותם בביטחה הביתה.
הביטוי “cannot hold a candle to” (שפירושו “נחות מ”) קשור אף הוא ל linkboy. פירוש הביטוי שאם לא יכולת להחזיק נר למישהו, זה אומר שאפילו לא היית מספיק טוב כדי להיות ה-linkboy שלו. (הליקבוי נחשב לבעל סטטוס נמוך)
המקום הטוב ביותר לראות מטפים הוא בצד המערבי של Berkely Square ; יש חמישה ברצף, בכניסות מס’ 43, 44, 47, 50 ו-52. ברחוב Hertford יש שלושה, במספרים 10, 12 ו-19, וניתן לראות שלושה גם ברחוב Curzon, ב-Nos. 16, 17 ו-21. אחרים מפוזרים בעיקר ברובע מייפייר.
מטמון 15
לפעמים מבחינים בלונדון בבתים שבקירות החיצוניים שלהם יש זכר לפתחי חלונות, אך הם אטומים בלבנים.
הסיבה לכך היא חוק החלונות הידוע לשימצה שחוקק בשנת 1696. ע”פ החוק יוטל מס חלונות על בתים שיש בהם יותר מ 10 חלונות.
הכוונה היתה לגבות מס מהעשירים, שלהם היו בתים גדולים ומרובי חלונות.
אבל הממשלה לא לקחה בחשבון שהעשירים יתקוממו נגד ההחלטה השערורייתית הזו, ושהם יעדיפו להחנק בתוך הבית מאשר לשלם עוד מיסים. ועל כן הם אטמו בעצמם חלק מפתחי החלונות שלהם כדי לא להגיע ל 10 חלונות המחיוב למס.
מטמון 16
אם אתם נכנסים לפאב מהתקופה הויקטוריאנית ואתם נתקלים בחציצת זכוכית בתוך מסגרת עץ בתוך הפאב דוגמת זו שבתמונה- אז תדעו שקוראים לזה snob screen.
בתקופה הוויקטוריאנית, המאופיינת במוסר ובאיפוק, השתכרות במרחב הציבורי נתפסה כמפגע חברתי. הפאבים שנשלטו על ידי מעמד הפועלים, נתפסו כטאבו על ידי העשירים מהמעמד הגבוה והבינוני.
לפיכך, המעמדות הגבוהים העשירים שתו בפרטיות בביתם או במועדונים הפרטיים שלהם, אבל בני מעמד הביניים רצו ללכת לפאבים מבלי להרגיש את הבושה או המבוכה מלהתערבב עם האספסוף ממעמד הפועלים.
לכן פאבים החלו ליצור אגפים נפרדים בעזרת חציצות של מסכי זכוכית אטומה. בחלק הציבורי שתו בני המעמד הנמוך ואילו האזורים הפרטיים נשמרו לבני מעמד הביניים שם הם יכלו להשתכר בפרטיות.
מטמון 17
על הקיר בין שני בניינים ברחוב philpot, יש פסל קטן של שני עכברים זעירים מכרסמים חתיכת גבינה. זהו הפסל במרחב הציבורי הזעיר ביותר של לונדון, ומקורם של העכברים הקטנים הללו נותר בגדר תעלומה.
הבניינים נבנו בשנים 1861-62, כמשרד לסוחרי תבלינים, אך לא ידוע מתי הופיעו פסלי העכברים במקום. האגדה האורבנית שמאחורי עכברי פילפוט ליין היא טראגית, אם כי יש מעט ראיות שמגבות את הסיפור.
האגדה מספרת שהעכברים נוצרו כאנדרטה לשני פועלים אשר השתתפו בבניית האנדרטה הסמוכה לשריפה הגדולה של לונדון. שני הפועלים ישבו גבוה באוויר ולקחו הפסקה לארוחת צהריים. אחד הפועלים הבחין שמישהו נשנש בכריך הגבינה שלו. הוא האשים את החבר שלצדו באכילת הסנדוויץ’ והחלה תיגרה בין השניים שהסתיימה בכך ששניהם נפלו אל מותם. מאוחר יותר התגלה שהסנדביץ’ נאכל בכלל על ידי עכברים.
האמונה הרווחת היא שהפסלים של העכברים הוצבו שם כדי להנציח את הפועלים האלה, אבל אין לסיפור הזה סימוכין. עם זאת, נחמד לחפש ולמצוא את העכברונים האלה שמוכמנים היטב על הבניין.
מטמון 18: בתי הפרלמנט
1. לבתי הפרלמנט אין קוד לבוש אבל אסור בהחלט להיכנס לשם בחליפת שריון. החוק האוסר על כניסה בלבוש שיריון לפרלמנט חוקק ב 1313 והוא נחקק כדי להתמודד עם הנטייה של האצילים דאז להשתמש בכוח מזוין כדי לעשות צרות.
2. הפרלמנט שקל לנטוש את ארמון וסטמינסטר בגלל שנהר התמזה הסריח בקיצוניות:
הדרמה הזו מוכרת בשם “הסירחון הגדול” של 1858. התמזה הפיצה ריח כל כך רע שבפרלמנט טבלו את הווילונות בתערובת של סיד וכלוריד כדי להפיג את הריח, ללא הועיל.
זה הלך והחמיר עד שהם הניחו הצעת חוק והעבירו אותה כחוק תוך 18 ימים – החוק סלל את הדרך לבניית תשתיות ביוב נרחבות וחוקי היגיינה שהצילו את לונדון מסירחון.
3. אתה יכול לדעת אם אתה בבית הנבחרים או בבית הלורדים לפי צבע המושבים.
ירוק עבור בית הנבחרים, אדום עבור בית הלורדים וזהב עבור המושב שבו משתמש המונרך.
4. מונרך רשאי להיכנס לבית הפרלמנט רק פעם בשנה במושב פתיחת הפרלמנט.
מעבר לכך אסור לו להיכנס לבית הנבחרים כדי שלא ייראה שהוא מתערב בתפקוד בית הנבחרים.
5. בית הלורדים שולחים את ‘המוט השחור’ כדי להעביר את המסר שלהם לבית הנבחרים.
‘המוט השחור’ הוא האחראי על בקרת הגישה ושמירה על הגישה לבית הלורדים.
6. ע”פ מסורת בת 650 שנה, בית הנבחרים טורק את הדלת בפני המוט השחור.
המוט דופק על דלתות בית הנבחרים שלוש פעמים לפני שהוא מורשה להיכנס לבית הנבחרים.
7. חברי הפרלמנט ממש מצביעים ברגליים.
הצבעה בכל בית נקראת חלוקה מכיוון שחברי הפרלמנט צריכים לקום ולעשות את דרכם למסדרון המתאים- ‘כן ולא’ בבית הנבחרים ו’בעד ולא בעד’ בבית הלורדים.
8. בית הנבחרים ניזוק קשות מפגיעה ישירה בזמן הבליץ, ב-1943 – העיצוב החדש נוצר על ידי ג’יילס גילברט סקוט – שתכנן גם את תאי הטלפון הציבורי, תחנת הכוח באטרסי ותחנת הכוח בנקסייד (כיום טייט מודרן).
9. ווינסטון צ’רצ’יל עיצב את בית הנבחרים כך שיהיו פחות מושבים מחברי פרלמנט.
ההצדקה לכך הייתה שאם יש הצבעה חשובה, חברי פרלמנט יצטרכו להגיע מוקדם מספיק כדי להבטיח לעצמם מקום.
10. לבית הנבחרים יש יושב ראש ולבית הלורדים אין. הסיבה לכך היא שבית הלורדים נחשבים אחראיים מספיק כדי להסדיר את נאומם מבלי שמבוגר אחראי יפקח עליהם.
11. נאום המלך במושב פתיחת הפרלמנט נכתב למעשה על ידי הממשלה. המלך לא יכול לשנות את תוכן הנאום.
12. בית הפרלמנט היה בעבר ארמון מלכותי, ממש עד לתקופתו של הנרי השמיני. אך ארמון וסטמינסטר הפסיק להיות ארמון מלכותי בשנות ה-30 של המאה ה-15, כאשר הנרי קנה את ארמון וויטהול לאחר שרוב ארמון ווסטמינסטר נשרף.
13. באולם סנט סטפן (St Stephen’s Hall) ניצבים פסלים רבים. לפסל של לוציוס קארי, הוויקונט השני של פוקלנד חסר חלק באחת המגפיים. הסופרג’יסטית מרג’רי יומס כבלה את עצמה לפסל של הויסקונט בשנת 1909 כמחאה על כך שלנשים לא היתה זכות בחירה. החלק שנפגע נותר ללא תיקון כדי להזכיר לפרלמנט שאנשים מסוימים נאלצו להילחם על שוויון זכויות במדינה הזו.
מטמון 19:
במנזר נמצא קבר החייל האלמוני והוא משמש אנדרטה לנופלי הממלכה המאוחדת במלחמת העולם הראשונה ובאמת קבור בה חייל אלמוני. החייל נקבר פה ב-11 בנובמבר 1920 בנוכחות המלך ג’ורג’ החמישי.
קבר החייל האלמוני נחשב לקבר החשוב ביותר במנזר.
קבר החייל האלמוני הוא הקבר היחידי בכל המנזר שאסור בתכלית האיסור לדרוך עליו. כלומר, אתה יכול לפסוע כאן בחופשיות מעל מצבות של דוכסים ונסיכים אך חס ושלום לא על קבר החייל האלמוני.
מטמון 20:
במנזר ווסטמינסטר מותקנת הדלת היחידה ששרדה בכל אנגליה, משנת 1050. ניתוח תיארוך טבעות עצים הראה שהדלת נבנתה מעץ בודד ועל פי ההערכות, העץ גדל בין השנים 924 ל-1030. תגלית נוספת גילתה שהחומר המכסה את הדלת עשוי מעור אנושי. לפי ההערכה, העור הממוסמר לדלת שימש לאנשים אזהרה מלבצע פשעים.
מטמון 21:
מרי מלכת הסקוטים קבורה במנזר ווסטמינסטר לאחר שהוצאה להורג בהוראת המלכה אליזבת הראשונה.
ארונה הובא הנה לאחר שבנה ג’יימס הראשון הפך למלך.
הוא גם הביא את המלכה אליזבת הראשונה לקבורה כאן, אך דאג שארון הקבורה של אימו יהיה גבוה יותר.
המלכה אליזבט הראשונה חולקת קבר עם אחותה למחצה, המלכה מרי הראשונה ששלטה לפניה. על קברן המשותף נכתב: ”שותפות לממלכה ולקבר, כאן אנו שוכבות, אליזבת ומרי, אחיות, בתקווה לתחיית המתים”.
מטמון 22
בסמוך למגרש המשחקים ע”ש הנסיכה דיאנה בגני קנזינגטון עומד אלון עתיק המכונה Elfin oak.
זהו פסל העשוי מגזע חלול של עץ אלון עליו מגולפין פסלים בדמויות של פיות, גמדים ובעלי חיים.
הוא עוצב על ידי אייבור אינס בשנת 1930 והוא עשוי מגזע של עץ אלון עתיק שמקורו בפארק ריצ’מונד.
