כשסיפרתי אתמול על אפליקציית בעלי הידידותית, לא ציינתי שיש לה גם גירסה מורחבת. בגירסתה המורחבת היא עושה עוד כל מיני דברים נעימים במהלך הטיול- ומעבר ליכולת המופלאה שלה להביא אותי ממקום למקום בצורה יעילה, היא גם מתעקשת תמיד לסחוב עבורי את כל הדברים הכבדים. אבל אחד השרותים הכי יפים שהאפליקציה הזו נותנת- ולא רק בטיולים- האפליקציה הזו דואגת שיהיה לדיווה קפה חם מיד כשהיא מתעוררת בכל בוקר.
ובכן, כשהשארתי את האפליקציה בבית, לא לקחתי בחשבון שני דברים. אחד-שאצטרך לסחוב את כל הדברים הכבדים בכוחות עצמי, ושניים- שכחתי שאצטרך לדאוג לקפה של הבוקר בעצמי.
כי אסתי, בנוסף להיותה אנינת טעם שסועדת רק בשני כוכבי מישלן ומעלה, מסתבר כי היא כלל וכלל לא שותה קפה בבוקר ובכלל, רחמנא ליצלן.
אז אחרי שהקצתי מוקדם בבוקר, לקחתי שתי החלטות. האחת- להשאיר את הניקון הכבדה בדירה. כל התמונות בפוסט הזה צולמו מהנוט 8 שלי.
וההחלטה השניה קשורה בקפה. יצאתי לבדי מהדירה וצעדתי בנחישות לעבר פרט מנז’ה, כדי ללגום את הקפה הראשון של הבוקר בבדידות מזהרת.
כשיצאתי מהבניין, הרחוב היה חשוך וריק למעט השכן הנחמד שהחזיק לי את הדלת בחביבות אנגלית ואמר:
ho, someone’s early!
חשבתי לעצמי: איך מזהים שגבר הוא אנגלי עוד לפני שפותח את הפה? אם הוא מחזיק לך את הדלת ונותן לך לעבור לפניו- הוא אנגלי עסלי. אם הוא לא מבצע את שתי הפעולות האלה, הוא ישראלי בן ישראלית.
ועם המחשבות הגזעניות הללו לגמתי את הקפה של הבוקר ביחד עם מאפינס, כדי שלא יחסר.
כשסיימתי את הקפה, אסתי הצטרפה אלי וביחד נסענו לעבר פריימרק, שנפתח בול ב 8.
כמה מילים על פריימרק:
שתינו שונאות, מתעבות ואף לא סובלות את המקום הזה, ובכל זאת בכל פעם, ואני מדגישה- בכל פעם שאנחנו בלונדון, אנחנו מוצאת את עצמנו (ביחד או לחוד) עומדות ב 8 בבוקר מחוץ לחנות, שועטות אליה מיד כשהיא נפתחת, שורפות בה שעה וחצי לא כולל זמן פציעות, משאירות בקופה 100 פאונד במינימום ויוצאות כמו בשיר- גברת עם סלים במקסימום.
כעבור שעה וחצי שיטוטים בפריימרק השם יקום דמי, וכשבאתי לפתוח את התיק כדי להוציא את הארנק, גיליתי שהרוכסן של התיק תקול, ובעצם התיק הפסיק לעבוד. באותו רגע, גם חטפתי מיגרנה קלה.
זה תיק שקניתי אך לפני חודשיים באקססוריז בשדה התעופה של אדינבורו, וכמובן שהתבאסתי רבות. הסיבה להתבאסות היא- כי אני יכולה לקנות דירה, אוטו, רהיטים לסלון בלי הרבה התלבטויות- אבל תיק? הו, זו כבר סאגה.
כדי לא להכנס לסאגה מיותרת ברגעים אלו, החלטתי לסור לחנות אקססורייז שנמצאת ממש ממול לפריימרק, ולקנות בדיוק את אותו התיק.
ואכן:
אין על הלונדון הזו ועל כישורי הניווט שלי ועל ההחלטות הספונטניות שלי ועל היכולת שלי לשבח את עצמי! אין אין אין.
שמחות וטובות לב, המשכנו לשוטט עוד קצת באוקספורד
ולבסוף עלינו על אוטובוס שיקח אותנו בחזרה לדירה, כדי לפרוק סחורה.
לאחר שסיימנו לפרוק סחורה, והמיגרנה עלתה דרגה, יצאנו לכיוון שוק ספיטלפילדס המצוי בשכונתנו היפה.
במהלך ההליכה לשם, אסתי ואני מנהלות שיחת נפש, שבה אסתי משבחת אותי לא רק על כישורי הניווט שלי, אלא גם על הכישורים החברתיים הגבוהים שלי ועל כך שאני אדם מאד נעים לבריות. הסברתי לאסתי, שאכן, הנני נווטת טובה ואף אדם טוב לב וסבלני ביסודי, עד הרגע שקרוי אצלנו במשפחה- “נקודת האל חזור”. נקודת האל חזור היא אותה נקודה שבה אדם מסוים עבר את הגבול, בשל מעשה שלא ייעשה ואז הוא עובר לרשימה שחורה, שהסיכוי שלו לצאת ממנה הוא קלוש עד אפסי.
משהסתיימה שיחתנו זו, הצעתי לאסתי כי נסור לפאטסרי ואלרי כדי ללגום אפטרנון טי. על פטסרי ואלרי סיפרתי פה בהרחבה לפחות פעמיים בחיבה רבה בבלוג, תוך פיזור שבחים וסופרלטיבים רבים ובליווי תמונות להוכחת טיעוניי. ואלרי- היא חברה.
אסתי, מיד איך ששמעה פטסרי ואלרי, עיקמה את הפרצוף, בלעה את הרוק והפטירה- “טוב, בסדר- אם חייבים”. להזכירכם- ואלרי איננה מכוכבת במישלן. היא לא ממש הקאפ אוף טי של אסתי.
הקיצר, נכנסנו לואלרי המהממת, על אף הסתייגויותיה של אסתי והזמנו תה ומגש יפה כזה עם 3 קומות- הכוללות סנדביצ’ונים, פטיפורים וסקונז, כמו שואלרי, המהממת הזו, יודעת להכין.
התה הגיע, אבל האוכל- לא.
ארבעים וחמש דקות אחר כך, ניגש המלצר שלנו ואמר “זה כבר מוכן!” אבל משחלפו עוד 10 דקות והמגש עדיין לא הוכן, וכל נסיונותינו ללכוד את מבטו של המלצר החמקמק שלנו עלו בתוהו, אסתי התעניינה לדעת אצל המלצרית של השולחן הסמוך, מה בעצם עלה בגורלו של המגש שלנו. מהתשובה המגומגמת שלה, הבנו שהמלצר שלנו שכח להכניס את ההזמנה, או נתן אותה לשולחן אחר בטעות או ווטאבר. כאן אסתי כבר איבדה את הסבלנות- לא רק שואלרי החצופה הזו איננה ממושלנת- השרות שלה רשלני, מזלזל ומתחת לכל ביקורת. בהסכמתי, היא קראה למלצרית, ואמרה לה שאנחנו ממהרות ולכן מוותרות על המגש המתמהמה- נשלם על התה ונלך. המלצרית אמרה, בהחלט תלכו.
הנה דוגמה קלאסית לאיך מישהי שהיתה בעיניי עילוי, ובאיבחת שרות מזלזל אחד חצתה את נקודת האל חזור, והפכה מאותו רגע מואלרי המהממת, ל”ואלרי הזונה”.
יצאנו רעבות וכעוסות על ואלרי הזונה, לכיוון שוק ספיטלפילדס. “לא נורא” הרגיעה אותי אסתי “ב 19 בערב הזמנתי לנו מקומות במסעדה המפונפנת המהממת והמדהימה ביותר בלונדון – דאק אנד וואפל”.
“דאק אנד וואפל?!” שאלתי אותה בספקנות “החצופים האלה- בפעם הקודמת הזמנו לשם שבועיים מראש מקומות, וביום ההזמנה, קיבלנו מהם מייל שהם מבטלים לנו את ההזמנה, כעונש על כך שלא ענינו לטלפון לשם אישרור. כאילו, לא יכלו לעשות את האישרור דרך המייל?”
“אוי” השתפכה אסתי על דאק אנד וופל “זו מסעדה כל כך מצוינת. השרות שם כל כך מעולה. את תראי בערב איזה מקום מהמם זה. את תמותי עליהם. דאק אנד וואפל זה חברים!”.
שוטטנו לנו קצת בשוק ספיטלפילדס
אסתי אכלה סנדביץ’ עם פולד פורק, ללא חשש כשרות:
ואני שמרתי רעב והמשכתי לציין שוב ושוב במרירות שואלרי, היא זונה.
לפתע חלפנו על פני דוכן מאפים שסקונז מהממים שמנמנים יפים כאלה בלטו במרכז
“איזה סקונס מהמם! אני רוצה כזה!” אמרתי ומיד רכשתי סקונז אחד במיטב כספי
איך שנתתי בו ביס רציתי למות. הוא היה קשה, קר, דחוס, יבש. השלכתי אותו לפח, ובעודי גוססת מרעב, המשכתי לקלל את ואלרי הזונה.
המשכנו לשוטט בספיטלפילדס.
כדי לשמח את לבי, חזרה פתאום אסתי משיטוטיה בשוק עם העוגות הקטנות היפות האלה:
ששמן בישראל הוא קאנלה.
טעמתי חצי, ועדיין סברתי שואלרי היא זונה.
אבל כמה חביבות הן כוסות הטייק אווי של קוסטה בימים אלה?
עם כוס קפה להקלת המיגרנה והמירמור, נסענו לשוק חג המולד בלונדון ברידג’.
לאורך הטיילת יש שוק כריסמס ממש חמוד- מלא בדוכני אוכל מיוחדים ובקישוטים לחג
אפילו פגשנו תיבת דואר מתקופת המלכה ויקטוריה. אני אוהבת למצוא את התיבות האלה!
משם נדדנו לשוק חג המולד שהקימו ברחבה שממול לקובנט גרדן
העיר מלאה עכשיו בכל מיני סוגים של סנטה קלאוסים, שלא הייתי מסתכנת לשבת להם על הברכיים ולהביע משאלה
משם סברנו שיהא זה מגניב לסור לשוק המרכזי, שהוא הווינטר וונדרלנד אשר בהייד פארק.
כשהגענו לשם קרו שני אסונות קטנים- האסון הראשון- הפין של הכבל המטעין של הנוט 8 שלי נשבר, והסוללה שלו החלה לגסוס עד שלבסוף היא שבקה ומתה בדמי ימיה תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
והאסון השני- עוד מאות אלפי אנשים נוספים, סברו כמו אסתי ואיילת שיהא זה מגניב לסור לווינטר וונדרלנד.
ובכן, החלטנו לוותר.
אבל ביציאה מההייד פארק, התקיימה לפתע באמצע הכביש הפגנה (ותודה לקורא המסור הבן שלי שבדק בגוגל ומצא כי ההפגנה היא נגד העבדות בליבריה) שגם אני נגד העבדות בליבריה באופן עקרוני, אבל רבאק- תפגינו בליבריה- לא בציר המרכזי של לונדון.
המפגינים פשוט נעמדו באמצע הכביש ועצרו את כל התנועה וכל העיר היתה לפקק אחד גדול.
כשהשוטרים עומדים מהצד, מביטים במתרחש בשיעמום ולא עושים כלום. וכל אלפי אלפי האנשים שצריכים לחזור הביתה מסונדלים וגם אסתי ואיילת, שצריכות להגיע ב 7 בערב לדאק אנד וואפל, המסעדה המפונפנת ההיא.
יש דברים שאני לא מצליחה להבין בדמוקרטיה הזו. וסליחה שיצאתי מארי אנטואנט, כן? אבל עם כל הכבוד לעבדות בליבריה, יש לי דאק אנד וואפל על הראש, ולא אכלתי שום דבר היום חוץ מהמאפינס בראשית הבוקר, והקרמבו שמיצמץ לכם בלונדון ברידג’. והכל בגלל מי? בואו, אמרו זאת ביחד עמי- בגלל ואלרי הזונה.
כאות הזדהות עם ההפגנה, עם העומס ברחובות, עם העבדות בליבריה ועם הרעב האישי שלי, גם הסוללה שלי ברגע זה ממש התאבדה, ולכן זוהי התמונה האחרונה שצולמה בסלולרי שלי.
במשך 3 השעות הבאות והלא מתועדות בתמונות התניידנו במו רגלינו, נדחסנו לתוך קרונות עמוסים של רכבות תחתיות, כדי להספיק להגיע להזמנה שלנו של 7 בערב בדאק אנד וואפל הקסום, שאסתי הזמינה שם מקומות איזה מאתיים שנה מראש. כל הדרך אני מפנטזת על הדאק ואף על הוואפל שאני הולכת לטרוף (בנימוס, כן? כי זו מסעדת יוקרה פלצנית).
ובכן, כשהגענו בכוחות אחרונים גוססות, רעבות, עייפות ועם סוללה ריקה בסלולרי לשערי הדאק אנד וואפל, מסתבר שההזמנה של אסתי? זו שאוכלת רק גורמה? ושהזמינה 200 שנה מראש את המקומות? אז ההזמנה שלה לא נמצאת ברישומים, והם מצטערים, אבל הם פול בוק. שלום ולהתראות.
מיותר יהיה לציין שגם דאק אנד וואפל עברו את נקודת האל חזור והם כעת מצטרפים לואלרי הזונה ברשימה השחורה שאין יוצא ממנה. אני מקווה שהם ינעימו זה לזה את הזמן.
אסתי מיד חשבה למצוא לנו מסעדת גורמה חלופית, אבל השעה היתה כבר כה מאוחרת וידעתי שאם אני לא אוכלת עוד דקה, היא תצטרך להפעיל את הביטוח הרפואי שלה. אז אמרתי אמרתי לאסתי- בואי מאמי שלי, אני אתן לך ארוחת גורמה. עברנו דרך הסופר קואופ, אספנו משם אננס חתוך ואוכמניות וסנדביץ’ עוף וגם מרק משימורים וגבינת ברי.
ובעודנו סועדות את הארוחה האקלקטית על שולחן העץ בדירתנו, סיכמנו את היום וסגרנו שוב שואלרי היא זונה ושדאק אנד וואפל ילכו לדחוף מקל.
כאן איילת גזית, לונדון.
חחחח איילת, שתדעי שמפוסט לפוסט, ואת יודעת שאני גרופית די מההתחלה שלך, הכתיבה יותר משובחת ויותר מצחיקה. אני מה זה נהנת פה 🙂
אפילו שאת וחברה שלך זונות …
גם ולרי וגם הוופל ממש עברו את נקודת האל חזור, גם אצלי יקירה, גם אצלי. מחוקים!!! במצב צבירה כזה (שגם לי היה בשנה שעברה בלונדון אחרי שווקי חג המולד) אני צונחת בפיצריה הקרובה ומתנחמת באיזו פסטה או פיצה שמחזירה אותי לחיים. נו, עם כמות כזאת של פחמימות היא מחיה מתים.
סומכת עליכן שמחר יהיה יום נפלא, והכל יתממש ויתגשם כפי שתכננתן
היה יום קצת מתסכל למרות שווקי חג המולד המקסימים…
מתסכל גם שאני ממשיך לקבל הודעות רק על חלק מהרשומות…
הרגת אותי סופית חחחח