כל טיול טוב בלונדון ראשיתו בעמידה בתורי נתב”ג.
כדי להנעים בימים אלה לעומדים בתור את העמידה בתור, מסתובבים בנתב”ג ליצנים חמודים אשר משעשעים את הקהל הממתין. ליצן חמוד אחד ניגש ישירות אל המצ’יסטה ואלי, ועשה למצ’יסטה מופע ג’גלינג אישי. כשסיים, הוא מסר לה את הכדורים וזו הראתה לו שגם היא שולטת היטב במלאכה. אבא שלה אימן אותה בערך 7 שנים בדבר הזה. המצ’יסטה זכתה לתשואות העומדים בתור שלנו, הליצן הציע לה עבודה כליצנית והוא אף זיכה אותה באף אדום ובקלפים במתנה 🙂
הסתננה אלינו לטיול פסאודו סבתוש, שהתרגשה למראה הפסל החביב עלינו
אך אחרי ההתרגשות היא התעלפה בשל האוכל הדלוח המוגש בטרקלין דן:
ולאחר מכן התאוששה קמעה כשעלתה על המטוס וגילתה לתדהמתה שמדובר בדגם הדרימליינר החדיש והמפנק
וכדי להעצים את הזווית המארי אנטואנטית- בזמן שכולם סביבנו אכלו את מזון המטוסים הידוע לשימצה, אנחנו נישנשנו לנו סושי שרכשנו מבעוד מועד.
אבל אין לי מושג מה בדיוק עבר על הטייס שלנו בזמן הנחיתה, הוא הכניס אותנו כמה פעמים לג’י שלילי שגרמו לאברים הפנימיים של כולנו להתהפך כאילו לקח אותנו לסיבוב ארוך באנקונדה בלונה פארק. ברגע שהגלגלים נגעו באדמת אנגליה הקדושה נשמנו לרווחה במה שנשאר מהסרעפת שלנו.
בזמן ההמתנה למזוודות שלנו צוטטנו לשיחה בין אבא וילדה מבני עמנו, והאבא קרא לילדה שלו: “אבא’לה”. השיחה הזו כל כך השפיעה עלינו, שמאותו רגע המצ’יסטה ואני פנינו זו לזו בכינוי “אבא’לה”.
אחר כך היתה גם איזו אפיזודה של חוסר הבנה עם הנהג שהוזמן לנו אך שלא המתין לנו, והבת שלי, אבא’לה לקחה את העניינים לידיה וניווטה ושינעה אותנו באמצעות התחב”צ ישירות למלון שלנו.
המלון שלנו ממוקם ברחוב חביב המתקרא גני קנזינגטון. שהקשר בינו לבין גנים או לארמון קנזינגטון הוא רק בשם.
כשהזמנתי את המלון דרך בוקינג, התרשמתי מדירה מרווחת וחמודה. בעל המלון שקיבל את פנינו היה אנגלי חביב והוא ליווה אותנו לחדרנו הזערורי אשר בקומה השניה. גם כאן- הקשר בין החדר בפועל לבין החדר שהוצג בתמונות הוא מקרי בהחלט.
אבל כיוון שאנחנו לא מתבאסות מדברים שוליים כמו מרחב מחייה, השארנו את המזוודות כפי שהן ויצאנו אבא’לה ואני לכיוון הקובנט גרדן כדי לנשום מעט חמצן לונדוני.
בקובנט גרדן יש שתי חנויות מתוקות. האחת של משחקים ישנים, כאן רואים את בובות הבדיל המקסימות בויטרינה:
והשניה היא חנות המומינים:
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעיר הזו, זה את הדברים הקטנים והנסתרים שבה.
ברחוב Floral, טמונות שתי אזניים נסתרות, שנשתלו שם ע”י האומן טים פישלוק. קל מאד לפספס אותן, אבל אם מסתכלים טוב טוב, אז אוזן אחת תלויה על הקיר של Ted Backer Shop:
והאוזן השנייה על החנות של טין טין:
בנוסף לשתי האזניים הללו, טמונים בקובנט גרדן שבעה אפים נסתרים, ואם יהיה לנו זמן וחשק, אז במהלך השבוע נצא לחפש גם אותם ואז ארחיב עליהם את הדיבור.
בפעם הקודמת קודמת שהייתי בלונדון, צילמתי מלא מלא דלתות אדומות. היתה לכך השלכה עיצובית מיידית על החיים שלנו: כי כשהגענו חזרה הביתה, החלפנו את דלת הכניסה שלנו לדלת אדומה.
אני תוהה מה יהיו ההשלכות של הטיול הזה על החיים שלנו 🙂
ובלי קשר לפיסקה הקודמת- תיראו איזה אוטו מדליק ראינו:
רק אומרת.
אנחנו עוברות בחנות הממתקים כדי לקנות לטייס את סוכריות הסקיטלס החמוצות שהוא אוהב, ואנחנו גם רוכשות את הסוכריות המיוחדות של הארי פוטר למשחק שנערוך באחד הלילות פה 🙂
תוך כדי שיטוט בקובנט גרדן, התקיים גמר גביע העולם בכדורגל- צרפת נגד קרואטיה, ואנחנו מתעדכנות אונליין בתוצאות.
המצ’יסטה ואני צפינו באופן קבוע ונלהב במונדיאל ועד חצי הגמר מאד מאד קיווינו שאנגליה תנצח, ולו רק בכדי לצפות בשמחת המנצחים, ביום בואנו ללונדון. ברגע שאנגליה הפסידה בחצי הגמר התבאסנו בשבילה ובשבילנו.
בסיום המשחק צרפת אכן ניצחה במשחק וזכתה בגביע. וכעת דגלי צרפת מונפים ע”י הפרנקופילים שמסתובבים ביננו
והם צוהלים בצרפתית משולהבת ברחובות:
ובכיכר פיקדילי השמחה בשיאה
לאורך כל אחה”צ רחוב ריג’נט היה חסום לתנועת רכבים והמשחק הוקרן שם על מסכים באווירת הפנינג. אז עכשיו אנחנו צועדות על ריג’נט, הפועלים מחזירים אותו למצבו הריג’נטי, אבל הוא עדיין חסום לרכבים, כך שמתקבל אפקט יום כיפור חביב שבו אפשר לצעוד על הכביש!
מרקס אנד ספנסר דיווחה השבוע על “אפקט גארת’ סאות’דייט”- מאמן נבחרת אנגליה, גארת’ סאות’גייט, נוהג ללבוש את הוסט המחוייט של M&S מאז תחלית המונדיאל, והפך בכך לאייקון אופנה. בעקבותיו החל טרנד ומכירת הווסטים של מרקס אנד ספנסר הוכפלה. כצפוי, מרקס אנד ספנסר חולקים כבוד לסאות’גייט:
בערב אבא’לה ואני עייפות ומסוחררות כבר מכל היום הגדוש הזה, ואנחנו הולכות להתכווץ לנו בחדרנו הקופסתי. נמשיך לדווח מחר מה עוד קורה כאן. גודנייט.
תענוג, תהנו ותבלו. לגבי החדר במלון היית מבקשת להחליף, פשוט אומרים שהחדר לא מתאים ואתן מבקשות לראות חדר אחר
נהניתי מאוד לקרוא ולראות את התמונות שהזכירו לי את הביקור שלנו בלונדון לפני שלוש שנים (אבל את האזניים והאפים לא מצאנו אז)
תודה אבאל’ה!