לונדון 2: כשהתה עולה לראש

הבוקר שלנו התחיל בשעות כל כך מוקדמות, שאפילו הציפורים של לונדון עוד ישנו.

כל כך מוקדם, שתחנת הרכבת היתה ריקה לגמרי

כל כך מוקדם שאפילו הקרון היה ריק מנפש חיה

כל כך מוקדם שאפילו קוסטה עוד לא נפתח ואנחנו נאלצנו לשים את נפשנו בכפנו ולשתות את הקפה בטעם גז רדון של סטארבקס.

עוד כמה תמונות אווירה ונרד מהנושא:

 

נא לשים לב לשעשוע: הקו של הטיוב בצבעי צהוב ירוק. האיש שבתמונה לבוש בצבעי הקו, כהזדהות.

אנחנו מגיעים בטיול הבוקר המוקדם מאד שלנו לכנסיית מרי לה בו. לא כדי להתפלל ולא כדי להתפלפל, אלא כדי לפגוש את ג’ון סמית’, אשר אנדרטה לזכרו מוצבת בחצר הכנסייה.

ג’ון סמית’ הוא המן קראש של פוקהונטס.

סיפורם של פוקהונטס וג’ון סמית’ מבוסס על סיפור היסטורי אמיתי:

הקשיבו לג’יין הקרציה:

בשנת 1606 שלח מלך אנגליה משלחת לצפון אמריקה, וג’ון סמית היה חלק מהמשלחת הזו. חברי המשלחת הזו ייסדו את ג’יימסטאון, וג’ון סמית מונה למפקד המושבה. תנאי החיים שלהם היו קשים מאד והם שרדו בזכות הסיוע שהגישו להם האינדיאנים המקומיים. פוקהונטס עזרה באופן אישי לג’ון סמית’ כאשר מנעה מאביה הצ’יף לערוף את ראשו של סמית’. ג’ון סמית’ הפליג בחזרה לאנגליה ב 1609 לאחר שנפצע מפיצוץ אבק שריפה. עד כאן הסיפור המוכר.

פוקהונטס הגיעה לאנגליה ב- 1616, שם פגשה שנית את ג’ון סמית’, אך בזמן הזה היא כבר היתה נשואה לאנגלי אחר, ג’ון רולף, וזמן קצר אחר כך היא מתה, תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים.

וולט דיסני, בהיותו דרמה קווין, עשה מטעמים מהסיפור הזה, והפך את הארוע האמיתי למעשייה רומנטית. לצערי ולצערכם, מבחינה היסטורית בין פוקהונטס לבין ג’ון סמית’ לא התקיים באמת מעולם כל קונטקט רומנטי, כיוון שהיא היתה ילדונת כשכל זה קרה.

(זה לא קרה. הם מעולם לא התחתנו זה עם זה ולא הולידו צאצאים משותפים)

אין לתאר כמה התאכזבתי כשגיליתי עובדה לא חשובה זו, ובכל זאת, אני מרשה לעצמי להיות מגמתית ולהאמין בגירסה הבדיונית שמכר לנו דיסני, משלושה טעמים:

1. ג’ון סמית’ האמיתי בכלל לא נראה כמו בגירסת הדיסני. במקור הוא נראה קצת פחות מצודד:

(איפה הלסת המרובעת? איפה השיער הבלונדיני? אני רוצה לדעת מה זה הזקן מטאטא הזה?)

2. פוקהונטס האמיתית נראתה הרבה פחות נשית מגירסת הדיסני. הרבה פחות זה אנדרסטייטמנט. ככה היא נראתה במציאות:

(מייקל ג’קסון לוקס אלייק)

3. אם שום דבר לא קרה בינהם במציאות, אז הנשיקה הזו בעצם מעולם לא התקיימה. וזו האמ-אמ-אמ-אמא של האכזבות. 

via GIPHY

אז נוח בשלום על משכבך, ג’ון סמית, האיש והאגדה בעל הלסת הכי מרובעת וכשרון הנישוק הכי מהמם בהיסטוריה האנגלית, או לפחות ע”פ גירסת הדיסני.

אנחנו ממשיכים בדרכנו באוטובוס ומכיוון שהשעה כל כך מוקדמת וכו’, הספסל ביציע, כלומר- בקומה השניה, פנוי וזה באמת הכרטיס להצגה הכי טובה בעיר

 

כן, כן- מטפטף פה קצת גשם.

השעה עדיין כה מוקדמת וכו’, והפעילות הכי מהנה לשעת בוקר זו היא לפתוח צירים בפריימרק אשר נפתח בשעה 8:00. 

 

לידיעת הקייטנים- זה הזמן היחידי שמומלץ להיכנס למקום הזה. שעתיים אחר כך, הכל יהיה זרוק על הריצפה, החנות תתפוצץ מקונים- סיוט. אבל עכשיו זה יופי של הזדמנות לקנות 10 זוגות גרביים בשני פאונד, ועוד מיני מציאות מהבזול.

באמת שהיה לנו הספק מעולה- כי בשעה אחת הספקנו להעמיס שני שקי ענק ואחרי פריימרק אנחנו ממשיכים ללקט עוד כבודות- בקט קידסטון הקסומה. שימו לב לאוטובוסים שתלויים על הקיר. אני רוצה קיר כזה בבית. אם היה לי קיר פנוי הכוונה.

הספלים במדף התחתון מימין? הצטרפו לכוחותינו.

ואם היה לי קיר נוסף ריק בבית, הייתי מעתיקה מקט קידסטון את קונספט קיר הספלים:

כיוון שעכשיו הסתפחו לכוחותינו שני שקים ענקיים שעליהם מוטבע ירוק על גבי בושה הסמל של פריימרק, אנחנו ממהרים לדירונת שלנו כדי לפרוק סחורה, ולשים סוף לפדיחה.

בדרך הייתי חייבת לצלם את זה: מצד אחד נזיר, מצד שני מרילין, באמצע בן אנוש:

לאחר שסיימנו לפרוק, צעדנו לעבר רחוב ריג’נט הקסום.

אנחנו סוטים מדרכנו לרגע רק כדי להציץ ביופי הפנימי של ליברטי. אני יודעת שכבר הראתי פה פעם כמה יפה שם, אבל אני חייבת שוב:

 

  

וזה כבר ב Burlington arcade:

כיוון שזו כבר הפעם השישית שלנו בלונדון, אנחנו מרגישים פחות מחוייבים להגיע לאתרי החובה ולסמן עליהם וי. הטיול הפעם מתמקד בכל מיני גחמנויות שלי, ואחת מהן היא לסעוד במקומות פלצניים. אתמול זה היה ביאואטקה, היום זה עולה מדרגה. הזמנתי חודש מראש מקומות לשעת תה בפורטנום אנד מייסון.

  

והנה אנחנו שם.

פורטנום ומייסון הוא שם נרדף לפלצנות, אבל במובן החינני של המילה. מדובר פה במעדניית בוטיק: 

שבה הכל כל כך יפה, מקסים, מתאים, הולם ומסודר ביד אמן.

מי שצפה בעונה הראשונה של הסידרה “ויקטוריה”, ודאי זוכר כיצד רב המשרתים של המלכה ויקטוריה, עשה כסף מהצד בכך שמכר את הנרות המשומשים. זה לא סיפור מופרך. ויליאם פורטנום, שהיה אחראי על משק הבית של המלכה אן, עשה את אותו הדבר בדיוק- וממכירת הנרות המשומשים הוא צבר הון שאיפשר לו לפרוש ולפתוח מעדנייה בשותפות עם חברו מייסון. כבר ב 1788 הוא הגדיר מחדש את המושג פלצנות,  ושוב, באופן הכי הכי חינני שאפשר:

אז ב-12 בצהריים עלינו לקומה הרביעית, והמתנו בנימוס רב שילוו אותנו לשולחן שלנו. עכשיו תקלטו את הסיטואציה: אנחנו לבושים בבגדי התיירים שלנו, שזה מדי ב’ -ג’ינס, טישרט, נעלי הליכה. הנשים הנוכחות במקום לבושות בשמלות ורדרדות, מגוהצות, עם עקבי סיכה תואמים, פן בשיער ומראה כללי של קייט מידלטון. המפות על השולחן צחורות, מגוהצות למשעי, ספלי החרסינה בצבעי הטורקיז זהים לטורקיז שבעניבות של המלצרים הפוסעים מעדנות על שטיחי הטורקיז התואמים לעניבותיהם ולספלים.

 

ואנחנו, כפי שאנחנו. ברגע זה הבנתי איך זה מרגיש להיות “פיל בחנות חרסינה”.

לזכותנו ייאמר שהצלחנו לאכול בלי לשבור שום דבר ובלי לשפוך שום דבר. אכלנו בפה סגור, השתמשנו בסכין ובמזלג כדי לאכול את הסנדביצ’ונים, לגמנו בשקט מופתי והתאפקנו לא לגמוע בלגימות עיראקיות. הכל היה טעים מאד, מנומס, חרישי, מחוייך, נעים ועלה לנו כמו שעת טיפול פסיכואנליטי אצל מומחה עולמי.

זה היה המקום הכי פלצני שאכלנו בו: mission acomplished.

בחנות העתיקה והנהדרת Hatchard’s הסמוכה לפורטנום, קניתי ספר ילדים מתוק, כי אני אספנית של ספרי ילדים מתוקים.

ובדרך רכשנו רכישות בפייפר צ’ייס, שזו חנות מגניבה ויפה ולבסוף הגענו לכיכר פיקדילי:

ושוב בחזרה לריג’נט:

אחר כך נסענו לגלריית הפורטרטים הלאומית:

אני כבר הרבה שנים מתכננת להכנס אליה, ותמיד לא מספיקה. אז היום הגיעה זמנה. קודם כל חשוב לציין שבאנגליה לא משלמים כדי להכנס למוזיאון. זו גישה אנגלית שמאמינה כי לכולם יש זכות לצרוך תרבות ואמנות, ואני אוהבת את הגישה הזו.

בגלריית הפורטרטים הלאומית מוצגים כל המי ומי בהיסטוריה הבריטית החל מהנרי השמיני, דרך המלכה ויקטוריה ועד פול מקרתני.

פגשתי גם את הנסיך צ’רלי היפה, שאצלנו באנגלנד הוא מכונה “בוני פרינס צ’רלי”. 

 

הוא היה מלך מפונק, יללן, מניפולטיבי ועשה הרבה בלגנים. ג’יימי פרייזר אכל בגללו הרבה קש, ואני לא סולחת לבכיין המלוקק הזה!

וכמובן כיכבה שם המלכה ויקטוריה, סבתא רבתא רבתא של סבתוש שלנו:

אני אוהבת את המבט המצועף והאוהב בעיניים של ויקטוריה ואלברט.

    

סבתוש היקרה:

מרגרט תאצ’ר:

וצ’רצ’יל:

בקומה התחתונה היתה תערוכת פורטרטים מקסימה. אני מאד מאד ממליצה על ביקור בגלרייה הזו.

בחנות המזכרות קניתי ספר מהמם שאני הולכת לספר לכם אותו תיכף.

ובכיכר טראפלגר הסמוכה יש שלושה דברים מעניינים ששווה לשים אליהם לב:

בפינה הימנית של הכיכר עומד פסלו של ג’ורג’ וושינגטון. מה עושה פה וושינגטון?הפסל הוא שי שהוענק לאנגליה ע”י אזרחי וירג’יניה ב 1924. ביחד עם הפסל, שלחו אזרחי וירג’יניה גם אדמה אמריקאית טהורה כיוון שוושינגטון נדר פעם ש “כף רגלו לא תדרוך לעולם בלונדון” והם לא רצו לשבור לו את המילה.
ואכן הבריטים החליפו את האדמה שמתחת לפסל של וושינגטון באדמה אמריקאית, ועליה הניחו את וושינגטון.

הדבר השני המיוחד בכיכר, הוא הדלת הקטנה שממוקמת בתוך אחד מעמודי הפנסים:

העמוד הזה נחשב ל”תחנת המשטרה הכי קטנה באנגליה” כיוון שבתוך העמוד הזה ישבו שוטרים במשמרות החל מ 1926, וצפו בהפגנות המחאה שהתקיימו בכיכר.

הדבר השלישי המיוחד בכיכר הוא ה”עמוד הרביעי”. בשלוש מארבעת פינות הכיכר ניצבים פסלים. אך בפינה הצפון מערבית יש כן שעליו היה אמור להיות מוצב פסלו של ויליאם הרביעי, אבל הוא לא הגיע לשם. בשנים האחרונות מציבים על הכן הזה תערוכות מתחלפות. עכשיו ניצב שם הפסל העונה לשם Really Good, אשר פיסל האומן דייויד שרינגלי.

למרות שאמרתי קודם שאנחנו לא לחוצים הפעם לבקר באתרי החובה- מבחינתי ביקור בלונדון שלא כלל את פארק סיינט ג’יימס ואת באקינגהם, איננו ביקור מושלם.

שני הכיסאות הנ”ל, שלנו הם:

ועכשיו אני אראה לכם את הספר שקניתי בחנות המוזיאון של גלריית הפורטרטים:

הספר הזה הוא אחד מסידרה של שלושה ספרים שאני מאד מאד אוהבת. השניים האחרים הם 

This is London

This is New york

הוא מציג את הפנינים של בריטניה, ויש גם פרק מיוחד שמוקדש לסקוטלנד.

כשנמצאים בפארק סיינט ג’יימס, אחת ממשימות החובה היא להתיידד עם איזה סנאי. והנה הסנאי התורן שזו המשמרת שלו עכשיו, והמפגש איתו הופך את הביקור לפרפקט.

מסתבר שסנאים לא מגיבים טוב לקריאות “פססססט, מיצי, מיצי, מיצי!” זה מבריח אותם!

בקצה הפארק יש איזה בית צנוע ואנונימי. אין לי מושג מי גר שם, אבל הוא נראה בית חמוד להפליא:

 

וזהו גרין פארק

בדוכן הזה אנחנו קונים תה וסנדביצ’ונים, כי השעה היא 5 אחה”צ, ואנחנו אנשים מסורתיים.

הוא עלה בדיוק עשירית מהתה של פורטנום ומייסון, ואותו אפשר היה ללגום בלגימות רועשות ואת הסנדביצ’ים ללעוס בפה פתוח.

עכשיו אנחנו קרובים לטאוור.

 

טאוור ברידג’

 

   

והרציפים.

 

למה אנחנו כאן, אתם שואלים?

שאלה מצויינת. הסיבה שהגענו לכאן, היא שקראנו המלצה- מדובר בארוחת ערב בסגנון ימי הביניים הכוללת מופע אבירים, אווירה ותפאורה. היופי הזה נקרא Medival Banqet, והתלבטתי אם לכתוב על החוויה הזו פה. באופן עקרוני בבלוג שלי אני בוחרת לכתוב רק על דברים שאני נהנית מהם. על דברים שאני לא נהנית מהם אתם שומעים בעקיפין דרך הסאב טקסט, לדוגמה- הדירונת שאנחנו שוהים בה בניו קבנדיש 152. אבל אני כמעט אף פעם לא כותבת בצורה מפורשת על דברים שאני לא אוהבת, כי גם בחיים האמיתיים אני לא אוהבת לחפור על זוועות. אבל במקרה המסויים הזה אני מאמינה שחלק ממי שקורא כאן, עושה זאת כי הוא מחפש המלצות למקומות מגניבים. המקום הזה הוא ההפך ממגניב. הוא משעמם ברמות מטורפות, מטופש ברמות מטופשות והאוכל הוא לא בסגנון ימי הביניים= הוא מימי הביניים, ליטרלי. מעופש ודוחה. לפחות שתי המנות מתוך הארבע שהוגשו. יצאנו באמצע האירוע הזה, אז אין לי מושג לגבי שתי המנות הנוספות שהוגשו שם… שימרו נפשותיכם. 

ובגישה חיובית זו-

טה-טה.