אבא’לה ואני התעוררנו בבוקר ויצאנו ממש מוקדם, ותיכף אני אסביר למה, מהדירה שלנו שזכתה לכינוי “הדירה הפרובלמטית”, ותיכף אני אסביר למה.
עצרנו קודם בקוסטה שמתחת לבית שלנו כדי לקבל סיוע הומניטרי בצורת קפאין. למדתי היום שלאמריקנו הרגיל שלי מהארץ קוראים כאן White Americano. כל יום לומדים דבר חדש.
שני היצורים החביבים עלי ביותר בבוקר הם אבא’לה ו White Americano. יש תמונה של שניהם ביחד אך היא ירדה בעריכה בשל מגבלות הצנזורה.
הסיבה שהשכמנו קום, היא כי החלטנו להקדיש את היום הראשון שלנו לבילוי חומרני נטו, כלומר שופינג, כדי שהצורך הזה יצא לנו מהסיסטם ונוכל להתפנות בהמשך הטיול לעיסוקים קצת יותר פרוזאיים.
כבר הסברתי פה כבר מלא פעמים בעבר שלפריימרק יש להתייצב פונקט בשמונה אפס אפס עם פתיחת שעריו ונראה כי כל הישראלים כבר פיצחו כמוני את השיטה. החנות בשעה הזו נקייה ומסודרת והיא ריקה מנפש אדם למעט הישראלים הנבונים.
כיוון שמדברים פה רק עברית בשעה הזו, באופן טבעי גם אנשים מבקשים ממני עצות. מישהי שואלת אותי מה דעתי על הנעליים שהיא מודדת (ממש יפות, יש לי שני זוגות כאלה)- ואם כדאי לקנות את החומות או את השחורות (תשובתי שאת שניהם). בתמורה היא רוצה לנדב לי עצות משל עצמה ושואלת אותי אם זו הפעם הראשונה שלי בפריימרק ואם הסבירו לי כבר מה הם פריטי החובה לקנות פה. אני מסבירה לה שאני כל חצי שנה פה ושיש לי כבר את כל פריטי החובה כולל ספיירים לעשר שנים הקרובות. היא בטח חשבה שאני עובדת עליה חחח.
אם תהיתם, אז פריטי החובה בפריימרק הם נרתיקי האיפור, מברשות האיפור, התיקים, הגרביים ובגדי הספורט המושלמים. כל השאר הם רק בונוס.
אבל יש לי בונוס לבונוס. בסיום היום הזה הרגשתי שפיצחתי עוד שיטה וממש הייתי פורצת דרך בעניין והתפלאתי שאף אחד בלונדון עוד לא עלה על הפטנט: במקום לשוטט עם מליון שקיות על הידיים והכתפיים, אבא’לה ואני יצאנו עם טרולי קטנה וחמודה ואת כל הקניות העמסנו בתוכה. ככה היא נראתה בסוף היום:
גאונות, לא פחות. אני כל כך עפה על ההמצאה הגאונית שלי ואבא’לה מיד מסננת לעברי במבטא של ערסית מצויה: “יאללה חמודה, שימי אבנים בכיסים ותנחתי”.
השעה עדיין כה מוקדמת והגיע הזמן לאכול ארוחת בוקר. רשת המסעדות שאני הכי הכי אוהבת לאכול בה ארוחת בוקר בלונדון נקראת Bill’s. כל סניף שלה מעוצב מדהים, השירות פה תמיד חביב פלוס פלוס, וה Eggs Benedict שלהם עשויות בצורה מושלמת.
והתה. מכל התה שבעולם, אינגליש ברקפסט הוא הכי נהדר פה. כמובן שהמהדרין שותים את האינגליש עם קצת חלב בכוס כמו שלימדה אותי ספתוש אליזבט תבדל”א.
וגם השירותים שם מעניינים בדרכם הבית שימושית:
אחרי שניפרדנו מביל ופסענו חזרה לזירת אוקספורד- חלפנו על פני התיאטרון שמציג את “מלכודת העכברים” של אגאתה כריסטי. התיאטרון הזה מציג במשך 66 שנים ברציפות וללא הפסקות את ההצגה הזו.
כמו כל סיפור של אגאתה כריסטי יש פה תעלומת רצח שמפוענחת בסיום ההצגה. הסיום הוא כל כך מפתיע שבסיום כל הצגה, אחרי ההשתחוויות- השחקנים פונים אל הקהל ומבקשים מהם לא לגלות לאיש את סוף ההצגה כדי לא להרוס לאחרים. כך שלמונח “ספויילר” ולחרדה ממנו יש ותק של 66 שנים.
אני לא אלאה אתכם בתיאורי השופינג, רק אומר שלקח לנו יום עבודה שלם להגיע מטוטנהם קורט רוד עד בונד- ומביני דבר יודעים שזו רק חצי הדרך.
כדי להתרענן מעט, נכנסנו לסלפרידג’ס: הכלבו העצום בכל קנה מידה של הביוקר וטיפסנו אל הקומה השניה. שם, בפאתי מחלקת הנעליים שוכן לו בית קפה חמוד חמוד
שהוא אחד הפייבוריטים של אושיות האינסטגרם בלונדון
כיוון שלאבא’לה יש מודעות גבוהה לתזונה בריאה היא מזמינה את המנה המתקראת פה סלט סופרפוד. אני זורמת איתה ומזמינה אותו גם. הוא מכיל את כל אושיות המזון הבריאותי דוגמת קינואה וקייל- ובאופן מפתיע הוא גם ממש טעים!
אחר כך כשהמתנו לאוטובוס סימנה לי אבא’לה שהיא מצאה את אפי מאיפה אפי. זוכרים שזהו המשחק החביב עלינו באזורים הומי אדם?
ולשמחתנו, הכסאות בשורה הראשונה שבקומה העליונה היו פנויים ונהננו מההצגה הכי טובה בעיר במחיר נסיעה באוייסטר.
אחרי עצירת התרעננות בדירה הקופסתית והפרובלמטית שלנו, שעדיין לא הסברתי כיצד זכתה בתואר, חזרנו לסוהו כי יש לנו עוד הצגה על הראש. והי! יש לי ד”ש מג’יימי (פרייזר)
לפני ההצגה הלכנו לאכול מהידיים של ג’יימי (אוליבר)
ג’יימי הכין לי את הדג שהוא מנת הספיישל של היום ויצא לו לא רע
ולאבא’לה הוא כידרר במו ידיו כדורי ארנצ’יני
שהוגשו בצלחת הכל כך מזוהה עם ג’יימי.
מג’יימי אוליבר הלכנו לפגוש עוד גיימי- ג’יימי ניו.
ההצגה Everybody’s talking about Jamie
הצגה פשוט מצויינת. היא מספרת על נער בן 16 הנושא את השם המושלם ג’יימי, ושחולם להגיע למסיבת הפרום בתיכון לבוש בשימלה כי החלום הגדול שלו הוא להיות דראג קווין. גם בג’יימי המתוק הזה התאהבתי, וביחד איתי גם אבא’לה שהתמוגגה מהמשחק ומההומור ומהשירים ומהתפאורה. בקיצור, הצגה שמומלצת בחום רב.
בשורה שלפנינו יושב בחור בלונדיני עם אישה מבוגרת. הוא מושך את תשומת לב כולם- כי הוא נראה כמו ג’יימי מההצגה: יש לו שיער בלונדיני קצר, יש לו עגילי שנדלייר ארוכים ויש לו נעלי עקב.
בהפסקה, וגם בסוף ההצגה אנשים ניגשים ללחוץ לו את היד ויש כאלה שמצטלמים איתו למזכרת. הוא נענה לכולם בחביבות. הוא נראה בחור צנוע ומקסים, ובעיקר- שיש לו אמירה.
הסתבר לנו, בדיעבד, שזהו ג’יימי המקורי- שעל סיפור חייו מתבססת ההצגה. איזה צרוף מקרים נפלא.
אפילו הביקור בשירותים והכיתוב על המראה מחממים את הלב ונותנים בוסט לאגו 🙂
בחוזרנו הביתה לפרובלמטית, ישבנו שוב- בשורה הראשונה של הקומה העליונה, ואז קלטו עיניי שכריס המסוורת’? החתיך האוסטרלי המהמם הזה? מצביע עלי מהתחנת אוטובוס שבה עמד.
או שזה ליאם. איך מבדילים בינהם אני שואלת את אבא’לה. “אחד מהם נשוי למיילי סיירוס והשני לא. זה ההבדל” היתה התשובה.
אה! ויש לכם ד”ש מפולדארק. הוא המתין לנו בדירה הפרובלמטית כשהגענו. הוא ודמלזה, הכוונה.
כשנכנסנו למיטה, אבא’לה ואני אמרנו חמש מאות פעמים לילה טוב זו לזו וציחקקנו כמו בטיול שנתי והחלטנו שדי והולכים לישון ושוב צחקוק ושוב די, ואז שמענו מעבר לקיר משפחה ישראלית שהגיעה לדירה שלה והילדה צעקה לאבא שלה מקצה המסדרון “לילה טוב, אבא’לה” והתגלגלנו מצחוק מחדש.
ועדיין לא סיפרתי למה הדירה זכתה בתואר פרובלמטית. הישארו במתח, כתבת התחקיר תשודר מחר.
כרגיל נהניתי לקרוא 🙂
איזה כייף איתכן, שיאאללה!! ומאוס טראפ היא הצגה של תענוג צרוף!!!!
כיף לקרא ושאתם ביחד
מחכה להמשך
יום נפלא