לונדון 3: Sunday funday

כשהתעוררנו בבוקר והבטנו מהחלון, ראינו דבר לבן מוזר כזה שיורד מהשמיים. בשנייה הראשונה חשבתי שאלוהים ריחם עלינו בגלל אתמול והוריד לנו מן מהשמיים אבל שנייה אחר כך קלטתי שלא! 

זהו שלג!

בתור לבנטינית לא זכיתי הרבה פעמים בחיים לחזות בשלג בשעת פעולה, והדבר מרהיב.

לכבוד המאורע, ולכבוד 2 המעלות היחידניות בחוץ, התלבשנו טוב טוב. 

אני לבשתי: גופיה טרמית, חולצה טרמית, סווצ’רט עבה ומעל הכל מעיל. בקושי הצלחתי להזיז את הגפיים העליונות, אבל הן בלאו הכי לא מאד שימושיות פה.

אשכרה שלג!

אנחנו גרות קרוב לתחנת ליברפול, שבכל פינה בה מונצח בה הקינדר טרספורט. הנה פסל נוסף שלא הכרתי, ושנמצא בתוך התחנה עצמה. האנגלים גאים מאד במבצע הזה, ובצדק. מתה על העם הזה.

לאור ארועי אתמול, הצעתי לאסתי שאת ארוחת הבוקר נסעד במסעדה שאני מכירה, ושאינה גורמה חירטוט כלשהו שצריך להזמין שנתיים מראש מקום.

למסעדה שלי קוראים Bill’s, וזו למעשה רשת מסעדות בריטית בפריסה ארצית, ושהמומחיות שלה היא ארוחות בוקר. כמה פשוט ככה טעים.

כדי להיות נחמדה לאנושות פתחתי בכוס קפה

וכדי לחוש מקומית, המשכתי עם כוס תה.

אסתי מדגימה כיצד יאה פה לאחוז את הספל:

שתינו הזמנו את המנה המצוינת Eggs Benedict שמגיעה עם רוטב הולנדייז סמיך מעל.

אפילו אסתי הסכימה שזו מנה מעולה. כי למרות המוניטין שיצא לה כפלצנית מסעדות- היא יודעת להנות גם ממסעדות של פשוטי עם. מדי פעם אחד משני המלצרים נעצר ליד השולחן שלנו כדי לשוחח על מזג האוויר- כי יש שלג היום, וזה מרגש- והמלצר שלנו מעריך שהטמפרטורה בוודאי תעלה במעט בהמשך היום, ואולי אפילו לא. 

אנחנו יכולים לצחוק על שיחות מזג האוויר האלו כמה שנרצה, אבל לפני כמה חודשים נתקלתי בספר מדהים שנקרא:

 Watching the English  שכתבה אותו קייט פוקס.

הספר הזה נחשב לתנ”ך של הבריטים ושל כל הלא בריטים שחיים בבריטניה.

קייט פוקס, הסופרת, היא אנתרופולוגית אמריקאית, שחיה באנגליה שנים רבות. היא חשה שהיא צריכה לפצח את הקוד האנגלי, וכחוקרת היא עשתה עבודה מרשימה וכתבה מסמך מעלף לכל חובבי האנגליה. היא מנתחת בספר את הקודים החברתיים לעומק ומסבירה אותם עם הקשר לאופי הלאומי הבריטי.

הפרק הראשון מוקדש כולו לקוד השיחה האנגלית בהקשר למזג האוויר. לכל שיחות מזג אוויר באנגליה יש מבנה ייחודי, עם דפוס קצבי שאין לטעות בו, שאנתרופולוג יסמן אותן מיד כ’טקס’. יש תחושה ברורה כי אלה חילופי דברים תבניתיים. 

אני מציינת את הספר הזה פה, כי אחד הדברים שלמדתי ממנו זה שיש כלל נימוס אלמנטרי בשיחה מהסוג הזה- וקוראים לו “עקרון ההסכמה”. זה יהיה מאד גס רוח ולא מנומס אם מישהו יגיד לכם “איזה יום יפה היום” ואתם בתגובה תאמרו- “אוי, אני ממש לא סובל את מזג האוויר הזה”.  כדי לצאת מנומס עליך להסכים עם בן שיחך. אולי באחד הימים אני אביא כמה אנקדוטות מעניינות מהספר.

בכל מקרה- נחזור לטיול.

אחרי ארוחת הבוקר המעולה, נסענו לכיוון מוזיאון ויקטוריה ואלברט האהוב עלי (לא אלברט, המוזיאון!) והתרגזתי לגלות 3 נערות שתפסו לנו את המקומות החביבים עלי בשורה הראשונה של הקומה העליונה באוטובוס. באמת שזה לא בסדר! אלה המקומות שלי!

במוזיאון ויקטוריה ואלברט מוצגת בימים אלה התערוכה “פו הדב”

בכניסה למוזיאון תלויה יצירה ענקית ומרהיבה של צ’יהולי:

התערוכה על פו הדב מונגשת לילדים וגם למבוגרים, ומוצגים בה האיורים המקוריים לספר, מלווים בהסברים על תהליך הכתיבה והתאמת האיורים לטקסט.

אפילו הדב המקורי של כריסטופר רובין,  ששימש השראה לפו הדב מוצג שם. הדב השמאלי שייך לבן של ארנסט שפארד, המאייר.

הסיבה שאני כל כך אוהבת את פו הדב היא, שהוא מייצג פילוסופיית חיים שאני מאד מתחברת אליה ולמעשה חיה על פיה, ועיקריה הם: חשוב להיות אופטימי ולא לכעוס על עצמך או על אחרים, תמיד לעזור ולעודד חברים, כדאי להנות מדברים קטנים, לא למהר לשום מקום ולהנות ממה שקורה עכשיו מבלי להיות מודאגים יותר מדי מהעתיד.

הילדים יכולים להנות במקביל ממיצגים מקסימים

 

זהו א.א. מילן וכריסטופר רובין בנו. 

אחד המוצגים המרהיבים במוזיאון ויקטוריה ואלברט הוא הקפיטריה שלה. לא אכלנו בה כי אסתי הזמינה לנו מקומות למסעדה שתיכף אספר עליה, אבל ערכתי לה שם סיור רק לשם התרשמות:

מהמם שם.

גם השירותים הויקטוריאנים:

מוזיאון ויקטוריה ואלברט נמצא בשכונת קנזינגטון

וכיוון שיום ראשון היום, אסתי הזמינה לנו מקומות במסעדה המעולה Hawksmoor.

כיוון שבמסעדה נדרשתי להשתמש בגפיים העליונות שלי לשם אכילה, הסרתי את שלוש השכבות העליונות שלי והקמתי מחנה פליטים קטן בספסל שלצידי:

פתחנו את הארוחה עם קוקטייל יאמי:

והזמנו מנה שנקראת פה באינגלנד “סאנדיי רוסט”, שזו מנה מסורתית המוגשת רק בימי ראשון

מדובר בצלחת שהיא עולם ומלואו: יורקשייר פודינג, צלי בשר, תפוחי אדמה, גזר ועלי מנגולד. עושר של טעמים, עושר של צבעים, עושר של מרקמים ואושר של שתי נשים שטורפות בהנאה צרופה. 

עד הביס האחרון.

סנדיי רוסט הוא מעתה הפייבוריט שלי בימי ראשון בלונדון. 

כמובן שהפינאלה היתה פודינג טופי, שהוא קינוח מסורתי פה ובתה.

אין מספיק מילים לתאר כמה הקינוח הזה מושלם. אסתי שיחקה אותה עם ההקסמור.

בחוץ עדיין השלג משליג לו לאיטו, אבל הוא נמס מיד כשפוגש את הקרקע.

משם הגענו לרחוב אוקספורד, והחלטנו להתפצל ושכל אחת תפנה לענייניה.

יש קסם מיוחד בלטייל לבדי בדדי בחברת עצמך. ואם אתה מחבב את עצמך אז בכלל, אתה זוכה להנות משיחות פנימיות  אינטליגנטיות ומשעשעות עם עצמך, שהוא האדם שהכי מבין אותך בעולם. כפרה על עצמך!

מדי פעם השתקתי את עצמי והקשבתי לשיחות של אחרים, שזה גם, סוג של עונג צרוף אם אתה פוגש את האנשים הנכונים.

כמו למשל, מול החלונות הסופר מושקעים של הסלפרידג’, עמדתי ליד אבא אנגלי שטייל לאט עם ביתו הקטנה והקשבתי להסברים שהוא נתן לה לסצנות המעוצבות שרואים בחלונות הראווה. האמת? החכמתי. כשהוא שם לב שאני מקשיבה הוא חייך אלי ואמר לי-  we’re doing  a window shopping.

בחנות BHV הענקית, יש מלא מלא בובות פופאפ של כל הדמויות האפשריות. האם היה להם ג’יימי וקלייר?

לא.

אבל היה להם שני דיסקים אחרונים של המוזיקה של עונה 1 ו 2.

אחרי שחרשתי את רחוב אוקספורד לאורכו, לרוחבו ולעומקו, חזרתי לדירה שלנו כדי לפגוש את אסתי שפרשה ממנו מזמן. ומה אסתי עשתה בזמן הזה אתם שואלים? אני מעבירה את המיקרופון לאסתי כדי שתדווח בעצמה:

אז לאחר ההתפצלות הלכתי לאסוף בגדים שהזמנתי מאחת החנויות. קונספט מדהים, מזמינים באינטרנט, לוקחים הביתה ומודדים בלי הניג’וס של להוריד 15 שכבות ביגוד. אם לא מתאים מחזירים. ממליצה בחום.

לאחר שיטוט קצר באוקספורד ובחנויות הענק קיבלתי כאב ראש מהמוני האדם שהתקבצו שם, ואז נזכרתי שממש קרוב לדירה הקימו בבוקר שוק. אצתי רצתי לתחנת הטיוב הקרובה ותוך 10 דקות הייתי ברחוב השומם. לא שוק ולא נעליים. שלט קטן תפס את ליבי, לא היה מדובר בשוק כריסטמס כמו שדמיינתי, אלא בשוק פטיקוט ליין שהייתי בו בעבר ולא ממש נהניתי בו. אז לא הפסדתי כלום. מצויין. עליתי לדירה, חלצתי נעליים ונחתי בשלווה עד שאיילת הגיעה.

חזרה אלייך איילת.

ביחד יצאנו לשוק חג המולד שנמצא בגדה השמאלית

שתינו יין חם ואכלנו סוג של המבורגר עם ברווז שהיה ממש טעים

ובכוחות אחרונים חזרנו הביתה. אבל תראו מה ראיתי בחלון ראווה? משקפת כמו שג’יימי אוהב להשתמש, כשהוא מפליג ומקיא את נשמתו לבורא.