לונדון 4: מעשה בקלאודיו

את הבוקר התחלנו במקצה שיפורים קל.

השיפור הראשון קשור לתנאי הלינה שלנו- שמעתי בעצת מערך התמיכה שלנו בעורף וביקשנו להחליף חדר. נעננו בחיוב- ובמקום הקופסה הפרובלמטית בקומה השניה קיבלנו קופסה קצת פחות פרובלמטית בקומת המרתף. 

השיפור השני קשור לקוד הלבוש שלי, יותר נכון קוד הנעליים, אם יש כזה דבר. כי החלטתי לרדת לכפכפים ולהסתובב בסגנון קצת יותר עממיקו. כולל הפדיקור הלא מושלם, אבל מה זה משנה לא באתי לתפוס פה חתן 🙂

והשיפור השלישי- החלטתי סוף סוף להפסיק להתעצל ולצלם בסלולרי ולהתחיל לצלם במצלמה הגדולה והכבדה. 

אז הנה הצילום הראשון בזום- מגדל הטלוויזיה מברך את לונדון בוקר טוב.

אחרי הקפה בקוסטה שלנו, נסענו לעבר שוק קמדן.

מצחיק לראות כמה האנגלים שונאים את טראמפ, אפילו יותר מהאמריקאים עצמם. בכל מקום שהולכים פה יש איזכורים לכמה שהאיש אידיוט. 

קנינו- 4 דמויות מיניאטוריות של סבתוש עם כינויי חיבה מוטבעים על הגב שלה כמו- בטסי וליזי.

ותיונים מיוחדים עם כל בני המשפחה שלנו:

בסמוך לשוק עוברת התעלה, ואנחנו מציצים עליה

חלומה של אבא’לה הוא לאכול ב Cereal Killer Cafe

זהו בית קפה על טהרת הקורנפלקס. אתה בוחר שם איזה סוג של קורנפלקס אתה רוצה, איזה סוג חלב (ויש מגוון רחב ומיוחד- חלב בטעמים שמיוצרים ספציפית לבית הקפה הזה), ואז אתה הולך לשבת.

אפשר לשבת ליד שולחן

אבל אפשר גם להשתרע על מיטה- כי אחרי הכל מדובר בארוחת בוקר

העיצוב של המקום מיוחד- צבעוני ועשיר

אבא’לה הזמינה מילקשייק בטעם קורנפלקס פירות שהגיע בחיזוק קצפת- והילדה היתה מאושרת ברמות שלא ראיתי הרבה זמן

המשכנו עוד קצת להסתובב בשוק שבעצם ממוקם באורוות ישנות

 [[[[

כתוב Please Don’t touch אבל אני חושדת שהכוונה היא הפוכה.

אבא’לה כרגיל- מג’נגלת

משוק קמדן אנחנו הולכות לכיוון ריג’נט פארק.

בזמן הצעידה אנחנו מדסקסות מה נאכל לארוחת צהריים ולפתע נקרה סניף ענק של מוריסונ’ס בדרכנו. החלטנו לסור אליו וללקט פרודוקטים לפיקניק בריאות שנערוך תיכף על הדשא של הריג’נט פארק.

כשפסענו בשכונת פרימרוז היל הסמוכה לפארק, ליוויתי את טיולנו בהסברים לאבא’לה:

“את רואה את בית הקפה הזה? פה ישבתי בפעם הקודמת לשתות תה עם אבא. את רואה את חנות הספרים הזו? פה קניתי בפעם הקודמת ספר מדליק…”

אבא’לה: “אמא, לטייל איתך בלונדון זה כמו לטייל עם ניצול שחוזר לעיר הולדתו אחרי המלחמה ומספר: אתם רואים את העמוד הזה? מאחוריו הסתתרתי, אתם רואים את הבית הזה? בעליית הגג שלו התחבאתי שנתיים”

באמת שתיתי פה תה פעם.

והופה! הגענו לפארק.

עוד מעט נעפיל לגבעה הזו, שנקראת פרימרוז היל, אבל קודם נאכל את הפיקניק שלנו

כלומר קודם נצלם את הפיקניק שלנו ורק אז נאכל אותו.

הספורט יפה לבריאות של המתבוננות מהצד 🙂

היינו חייבות לנסות בפעם הראשונה את המעדן הכה אנגלי מרמייט- שאו שאתה אוהב אותו או שאתה שונא אותו:

יש לו טעם של ספריי נגד מקקים.

אנחנו מנהלות עכשיו שיחת געגועים בוידאו עם הטייס שלנו

ואז מעפילות לגבעה

אבא’לה מתחברת אל הטבע:

 

 

פרימרוז היל היא נקודת תצפית מקסימה על לונדון. רואים מכאן את הלונדון איי מימין, את מגדל הטלוויזיה שבירך אותנו בבוקר טוב על הבוקר ואת השארד

אנחנו מצלמות מליון תמונות של הנוף וכחצי מליון סלפי בזוויות שונות 

אחרי שסיימנו לצלם מליון וחצי תמונות, אנחנו יורדות מהגבעה וחוצות את כל הפארק העצום הזה

אבא’לה אוהבת להטריד פסלים

בפאתי הפארק יש תצוגת מייצגים מקסימה

פארק ריג’נט הוא אחד הפארקים הכי יפים. צעידה בפארקים של לונדון זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות בעיר הזו וזה ממש תחליף טוב לציפרלקס. מצב הרוח שלי תמיד עולה באיזה חמישים מעלות כשאני פה.

ושלא תגידו שאני לא מעשירה אתכם בידע חסר חשיבות- כשפוסעים בשכונות הותיקות והעשירות של לונדון ומתבוננים על המדרכות- רואים בסמוך לבתים עיגולי מתכת כאלה:

אלו הם פתחים דרכם היו בעבר מזרימים למטבחים פחם לבישול ולחימום.

אחרי עצירת מקלחת והתרעננות, אנחנו יוצאות בערב לפגוש את רחלי שלנו.

רחלי היא הקונסולית הכללית של ישראל בלונדון- ובימים אלה היא מסיימת את תפקידה פה. אנחנו מכירות בזכות הבעלים הקסומים שלנו ואני ממש, אבל ממש ממש אוהבת אותה- ותיכף, אחרי שאני אספר לכם על הערב שעבר עלינו, אתם תתאהבו בה גם.

אנחנו קובעות להיפגש בכיכר סלואון אשר בשכונת צ’לסי המהממת.

וכשהיא מגיעה שלושתנו מתחבקות ומתנשקות והיא שואלת לאן נרצה ללכת. היא זורקת לחלל האוויר אופציות- יש פה פיצה מדהימה, יש בר יין מדהים, יש פאב מדהים. ויש גם מסעדה יוקרתית ומהממת בשם Ivy, שהמלכה נוהגת לאכול שם. 

ברור שבחרנו ב Ivy. 

אנחנו צועדות שלושתנו לעבר Ivy כשאבא’לה ואני מעט סקפטיות, כי זו מסעדה של העשירים והמפורסמים וצריך להזמין אליה מקומות שנתיים מראש והיא סופר יוקרתית ויש שם קוד לבוש שהוא קצת מעבר לכפכפי הטבע נאות שאני עוטה כרגע, אבל את רחלי שום דבר לא מלחיץ.

בדרך אנחנו עוברות דרך הגלרייה הפייבוריטית של רחלי. ורחלי שואלת את המוכר הבלונדיני החמוד לאן נעלמה התמונה בכחול שהיתה תלויה כאן הרבה זמן. “הו”, עונה לה המוכר הבלונדיני החמוד  “זו התמונה האהובה עלינו- והיא נמכרה, לצערי” אבל אז הוא ניגש למחשב ומראה לנו את ההעתק של התמונה ומספר בסבלנות על הציירת. כולנו מוקסמות מהבחור האנגלי המנומס לעילא. לאבא’לה ולי יש שפת קוד, וכשאנחנו פוגשות בחור בעל מעלות טובות כשלו, אני אומרת לה את מילת הקוד “חתן” שממצה את כל מה שאני חושבת- הבחור חתיך, מקסים, רהוט, מנומס, חכם ויפה תואר. יש להתחתן עימו. 

התמונה הזו היא לא צילום- זהו ציור! 6000 פאונד והיא יכולה להיות גם שלכם

נפרדנו לשלום מהחתן הפוטנציאלי בגלרייה והגענו ל Ivy.

“הכל מלא, אין לנו מקום הערב, מצטערת” אמרה לנו כצפוי האחראית בכניסה. אבל רחלי היא לא בנאדם שזורם עם “לא”. 

“אני יכולה” היא שואלת את האחראית “רק להיכנס ולראות את המסעדה מבפנים? רק נסתכל ונצא”

כזה עוד לא היה לאחראית, והיא מפטירה “כן” קטן.

אנחנו נכנסות רק להציץ ובפנים יושבת כל השמנה והסלתה של לונדון. זו מסעדה עם גינה אחורית מהממת- שהיא גולת הכותרת, ואנחנו פוסעות בהיסוס אחרי רחלי הנחושה.

“שלום ידידי” היא פונה אל מי שנראה כמו המנהל והיא תופסת את ידו של ידידה “אתה המנהל פה?”

“כן” עונה לה המנהל, מופתע “במה אפשר לעזור?”

“אנחנו רוצות לשבת פה בגינה” היא אומרת לו בנחישות מנומסת.

“לצערי הכל מלא גבירתי, אין לנו מקום…” הוא עונה לה, אבל רחלי נועצת בו מבט נחוש והוא מוסיף “אבל נראה מה אפשר לעשות”.

המנהל הולך, ואז חוזר ומזמין אותנו לבוא אחריו והוא מוביל אותנו לשולחן הכי מרכזי בגינה ואומר “בבקשה גבירותיי- אבל רק שתדעו שבגינה אנחנו לא מגישים אוכל בכלל- רק שתייה”

אבל מה שהמנהל של Ivy  לא יודע זה שהמילים “לא” ו”רק” אינן נמצאות בלקסיקון של רחלי.

המלצרית ניגשת לקחת את ההזמנות של “רק” השתייה ורחלי נועצת בה את המבט הנחוש אך בו בזמן מנומס ומזמינה כמה פריטים שהיא מכירה מהמניו של האוכל.

המלצרית המעט המומה אומרת שהיא תראה מה אפשר לעשות, וכעבור דקות בודדות מגיע הכוכב של הערב, קלאודיו. תיכף נרחיב את הדיבור על קלאודיו, אבל קודם נתמקד באוכל

ציפס מגפרורי זוקיני שזה אחד המעדנים השווים!!!!

וטרטר טונה

והיו גם כוסות יין

עכשיו נחזור לקלאודיו. הוא יפה ברמות קשות ובעוד אבא’לה ואני בוהות בו ומריירות, רחלי פוצחת עימו בשיחה.

אתה יודע” היא אומרת לו “שהמלכה נוהגת לבוא לאכול פה?”

קלאודיו מחייך. וכשהוא מחייך אנחנו שומעות שירת מלאכים מתנגנת ברקע. הוא יפהפה ואנחנו מסתנוורות, למרות שכבר 8 בערב. 

אני מסננת לאבא’לה את מילת הקוד “חתן” איזה 7 פעמים, והיא מהנהנת.

מסתבר שקלאודיו לא שמע שהמלכה נוהגת לבוא לכאן, וכאמור רחלי לא אוהבת לשמוע את המילה “לא” והיא מוכיחה לו שחור על גבי כתבה כלשהי שמעידה שהיא כן. קלאודיו מתפשר עם רחלי ואומר לה: “את יודעת מה, מבחינתי את המלכה שלי ואני מספר לכולם שהמלכה יושבת פה”.

אנחנו שלולית.

הוא הולך וחוזר ועוצר בשולחן שלנו כל כמה דקות לשאול עוד שאלה ולהחמיא עוד מחמאה ולדחקק עוד דיחקוק  וכיוון שאני בלוגרית אחראית אני גם עושה לו פפראצי מאחור כדי שהתיעוד יהיה מלווה בתמונות לשם המחשה.

“איזו שפה אתן מדברות” הוא שואל אותי באחת הגיחות שלו “כי אני לא מבין מילה אחת ממה שאתן אומרות”

“אוי, אתה כזה חתן” אני עונה לו בעברית שאינה מובנת לו כלל.

קלאודיו הוא איטלקי במקור ובמשך השעתיים וחצי שאנחנו יושבות שם הוא מכרכר סביבנו אבל בעיקר סביב רחלי, שמסובבת אותו על האצבע הקטנה שלה. זוכרים שבגינה לא מגישים אוכל כלל?

אז שימו לב לקינוח שהביא לנו קלאודיו- זה כדור גלידה מצופה בשוקולד, שמול עיננו המשתאות נמזג עליו קרמל רותח שממיס את הכדור. מן אלגוריה למצב הזה שבו אנחנו נמצאות בו. קלאודיו הוא הקרמל הרותח אם לא הבנתם את הסימבוליקה.

בסיום הערב, קלאודיו, שכבר הבחין שאני עושה לו מליון פאפארצי בחשאי שאל אם אני רוצה לצלם אותו עם המלכה. קפצתי משמחה ואמרתי שכן!!!

אז קבלו- קלאודיו ורחלי המלכה.

חתן.