כל ביקור בלונדון חייב מבחינתי להכיל שני מסלולי הליכה:
1. מכיכר טרפלגר לכיוון ארמון באקינגהם דרך המאל או דרך פארק סיינט ג’יימס, תלוי בחשק.
2. מכיכר טרפלגר דרך רחוב הפרלמנט עד הביג בן, לחצות את גשר ווסטמיניסטר ולצעוד לאורך Queen’s walk.
מכל מקום חובה מבחינתי להגיע לכיכר טרפלגר.
מי שאחראית על הניווטים בטיול הזה- זו אבא’לה, ואבא’לה בלבד. היא שולטת באופן מוחלט במלאכה ואני גאה, מעריצה ואף סוגדת לה לאורך כל היום.
הפסל שמוצג עכשיו על העמוד הרביעי בטרפלגר הוא רפליקה של פסל עתיק שהוצב בשערי נינווה בשנת 700 לפני הספירה ושנהרס ב 2005 ע”י הקבוצות האיסלמיות. הוא נוצר ע”י האומן מייקל רקוויץ והוא מורכב מ 10,500 פחיות של סירופ תמרים עיראקי.
זו היצירה ה 12 שמוצגת על העמוד הרביעי הריק, מאז שהוחלט להשתמש בו לתצוגה מתחלפת ליצירות אמנות.
הזכרתי אתמול שבלונדון לא אוהבים את טראמפ. לא אוהבים זה אנדרסטייטמנט. בכל מקום יש איזכור ליחס השלילי אליו.
כשעוברים תחת ה Admiralty Arch לכיוון ארמון באקינגם, ומסתכלים טוב טוב טוב טוב
יכולים להבחין באף קטן שמושתל שם.
הוא אחד מתוך “שבעת האפים של הסוהו” שנוצרו ע”י האמן ריק באקלי ב 1997.
במקור הוא הטמין 35 אפים, מהם נותרו רק 7. יש הרבה סיפורים מיתולוגיים סביב האפים האלה- אחת המיתולוגיות אומרת שאם אתה מוצא את כל השיבעה- תהיה עשיר לנצח.
אם נספיק, נמשיך לחפש את השישה הנותרים- אם לא, נחפש אותם בטיול הבא בלונדון 🙂
ועכשיו לתגלית מרעישה- הדשא בפארק סיינט ג’יימס צהוב:
אין לי מושג מה עבר עליו- יכול להיות שהקיץ הזה חם לו במיוחד, אבל אני מקווה שבפעם הבאה שנגיע לפה הוא יהיה ירוק יותר.
אני הרי חיה לאור המוטו שהדשא של האנגלים ירוק יותר, ואני לא מוכנה לקבל שינויים!
ועכשיו נעבור לפינתנו הקבועה- פריטי טריוויה לא חשובים אך חמודים על לונדון:
לאורך המאל- הרחוב המוביל לארמון באקינגהם- בצד שמנוגד לפארק- ישנם עדיין מספר פנסי רחוב המוארים באמצעות גז. יותר מזה- בלונדון יש יחידה מיוחדת המורכבת מ-4 אנשים שתפקידם לעבור לעת ערב מפנס לפנס באמצעות וספה מיוחדת ולהדליק את פנסי הגז הבודדים שהשתמרו.
הפנס הספציפי הזה שצילמתי פה מואר באמצעות חשמל, אבל הפנסים המקוריים נראים כך:
ואיך שאנחנו חולפות על פני ארמון סיינט ג’יימס, מתחילה התיזמורת לנוע לכיוון באקינגהם, ואנחנו מלוות אותם לאורך הרחוב.
\
ליד הבית של סבתא שלנו עוד הרבה אנשים שאנחנו לא מכירות מתקהלים וצובאים על השערים שלה, ושוב אנחנו לא מצליחות כמו נכדות נורמאליות, להיכנס ולהגיד לה שלום.
אבל אנחנו בכל זאת נכדות טובות, אז אנחנו נכנסות לחנות המזכרות שליד הארמון ורוכשות כמה מרצ’נדייז
אבל הופה! סבתוש שמעה שאנחנו היינו כאן ולא יכולנו לגשת אליה הביתה בגלל כל הבבונים שבכניסה, אז היא הצליחה להתחמק מבלי שהשומרים שלה ירגישו והגיעה לפגוש את הנכדות האהובות עליה מכל.
גם וויל וקייט באו לפגוש אותנו
“האו לאבלי!”
מסעדת הבית שלנו לארוחת הבוקר היא כמובן ביל’ס, ויש סניף שלו קרוב מאד לתחנת ויקטוריה.
אנחנו אוהבות את הביצים של ביל כשהן עשויות בסגנון בנדיקט 🙂
התחלתי את הפוסט כשתיארתי כמה מהמנהגים שאני חוזרת עליהם בכל ביקור בלונדון. הקוראים הותיקים שלי בוודאי מכירים את |”מסורת דייויד גנדי”. ולכל מי שהוא מצטרף חדש, הסבר קצר- המסורת היא לצלם בכל ביקור את דייויד גנדי- בדרך כלל האקט מתבצע במחלקת הגברים במרקס אנד ספנסר, וליתר דיוק ברובע התחתונים שם. האמונה הטפלה אומרת שצילום של גנדי הוא ערובה לטיול הבא בלונדון.
אז עכשיו דייויד גנדי מפרסם ויטמינים, ואני רואה את הפרסומת ממש על הרחוב וזה חוסך לי את השיטוט המביך ב M&S, וגם הבטחתי לעצמי את הטיול הבא:
כעת אנחנו מגיעות ל Peggy Porschen.
פגי פורצ’ן היא מלכת העוגות, הקיטץ’ והסוכר וכל אינסטגרמית שמכבדת את עצמה מבקרת כאן ומצלמת את הפלא הורוד הזה:
כיוון שאנחנו מזליסטיות, בדיוק התפנה עבורנו שולחן, והתיישבנו לקפה וטעמנו קאפקייק מזן “רד וולווט”
שהיה מתוק בהגזמה.
אבל אין ספק שורוד ויפה שם.
וליד פגי יש עוד נ.צ אינסטגרמי- Dominique Ansel Bakery, אבל מכיוון שפגי כבר סיממה אותנו עם כמויות הסוכר המופרזות שלה, השארנו את דומיניק לביקור הבא.
עכשיו אנחנו יושבות בשורה הראשונה של הקומה העליונה באוטובוס, שזה המקום הכי טוב להיות בו, כי מרגישים כמו בהצגה הכי טובה. ואכן, בחולפנו על פני מלון פארק ליין קלטנו שבדיוק מצלמים שם פרסומת למשהו:
הדוגמן החתיך הזה הספיק לצאת בסערה מהמלון ולהסיר את משקפי השמש שלו ולהיכנס ולצאת שוב בסערה ולהסיר את משקפי השמש שלו ולהיכנס ולצאת שוב.
כשיום אחד תיראו את הפרסומת גמורה בטלוויזיה, תזכרו מי עשתה לכם ספויילר וחשפה את הפרסומת בהתהוות!
ואז עקף אותנו האוטובוס הזה, כשיושבי האוטובוס מנופפים לנו בהתלהבות לשלום
מדובר באפטרנון טי של BBakery, שבו הארוחה מוגשת תוך כדי נסיעה באוטובוס. כשהצעתי את הקונספט לאבא’לה, עוד בשלבי תכנון הטיול, היא אמרה שעל גופתה המתה היא עושה את הדבר הזה, כי כמו שהיא מכירה את עצמה, תה רותח יישפך עליה במהלך הנסיעה ושהיופי הזה יסתיים בודאות עם כוויות בדרגה 3. לא התווכחתי איתה, כי אני מכירה את הפוטנציאל- וכשהאוטובוס הזה עקף אותנו ויושביו נופפו לנו בהתלהבות לשלום- הבטנו זו בזו ופרצנו בצחוק. נאחל להם בהצלחה והחלמה מהירה.
בשעה 14:00 אנחנו מגיעות לתאטרון לראות את Book of mormon הנהדרת. עבורי זו הפעם השניה- והתפלאתי לזהות את רוב השחקנים מהסיבוב הקודם שלי. שתינו נהננו מאד מאד.
התחלתי את הפוסט בתיאור מסלולי החובה שלי בלונדון- וכעת אנחנו על הסאות’באנק קאנאל. אני קונה ספרים באופן קבוע בחנות הספרים “פויילס”- והיום קניתי מהדורה מיוחדת לאספנים- ספר פופ אפ של לונדון בהשראת הדב פדינגטון 2. הדב פדינגטון הוא סרט חובה לאנגלופילים- ואם ראיתם את הסרט בוודאי אתם זוכרים שספר הפופ אפ שם מהווה חלק חשוב ומרכזי בעלילה.
ברחבה שמעל מתקיים טקס סיום תיכון, וכיוון שעברנו טקס כזה בעצמנו ממש לא מזמן אנחנו מתרגשות בשביל המסיימים
הביג בן נמצא כעת בשיפוצים והוא מוסתר כולו.
אחרי שאנחנו חוצות את גשר ווסטמיניסטר, אנחנו פוסעות לאורך רחוב ווסטמיניסטר ונהנות לראות את כל האנשים שסיימו את העבודה ובדרך הביתה עצרו לבירה בפאב שלהם. בגלגול הבא אני רוצה שגם אצלי כל יום עבודה יסתיים ככה!
עוברים ליד הבית של תרזה מיי
חולפים על פני פסלו של מונטי- פילדמארשל מונטגומרי בשבילכם- גיבור מלחמת העולם השניה- שכל צבא בריטניה התאמן ע”פ שיטות האימון שהוא המציא- ולא פחות חשוב- על שמו נקראה חבורת מונטי פייתון.
ועל פני אנדרטת הנשים הלוחמות במלחמת העולם השניה- שתמיד כשאני חולפת על פניה אני חושבת על קלייר פרייזר.
\
אנחנו מסיימות את היום במקום שהתחלנו בו- כיכר טרפלגר. יושבות על המדרגות שעה, ומסתכלות מסביב וחוות את הרגע. אני ממש מבקשת מאבא’לה להכניס את הפלאפון לתיק ולעשות תרגיל במיינדפולנס ולהנות מהכאן והעכשיו.
עוד ביקור חובה להיום הוא בחנות הספרים ווטרסטונ’ס שמעבר לכביש, על הצ’רינג קרוס. שם אנחנו מעבירות שעה נוספת.
וזהו. היה יום מושלם.
