סאנדיי מורנינג בלונדון, הכל פה שקט ורגוע. כשיצאנו החוצה, מזג האוויר הישראלי הזכיר לאבא’לה שהיא השאירה את משקפי השמש שלה בדירה. אז אני ממתינה לה בחוץ, ועד שהיא תשוב אני מצלמת את השכונה החמודה שלנו:
כשהיא שבה חמושה במשקפי השמש שלה, אנחנו נוסעות להולנד פארק.
בפארק הולנד שוכן מוזיאון העיצוב המעניין.
לתערוכה המרכזית קוראים Maker User Designer והיא מציגה חפצים שימושיים, יומיומיים באופן מעורר מחשבה ועניין.
בעיקר קסמה לנו מדפסת תלת המימד הענקית והמדריכה החמודה הפצירה בנו לנסות את הכסא המסתובב המגניב:
כצפוי, אפילו השירותים פה מעוצבים לעילא
אחרי מוזיאון העיצוב אנחנו צועדות לכיוון תחנת הולנד פארק, ובדרך כמו סוכנת נדל”ן, אני מתעדת את הבתים היפים:
\
משם אנחנו ממשיכות למוזיאון הילדות, שהוא שלוחה קטנה של מוזיאון ויקטוריה ואלברט. זהו מוזיאון הילדות מבחוץ:
וכך הוא נראה מבפנים:
ואנחנו מגיעות לכאן כי אני פריקית של בתי בובות ויש פה קומה שלמה של בתים מאובזרים.
אנחנו גם שתינו פריקיות של הדב פדינגטון:
תוך כדי שיטוט במוזיאון אנחנו מתחילות לחוש רעב. אנחנו מזמינות אונליין מקומות במסעדת הקסמור, ומגיעות אליה בול בזמן.
אנחנו מזמינות שתינו סאנדיי רוסט
להיות בלונדון ביום ראשון ולא לאכול סאנדיי רוסט, זה כמו לבקר בישראל מבלי לטעום פלאפל.
סאנדיי רוסט היא מנה בריטית מסורתית שמוגשת במסעדות ובפאבים אך ורק בימי ראשון, והיא כוללת בשר, תפוחי אדמה וגזר צלויים, עלי כרוב חלוטים ויורקשייר פודינג. זו מנה יפה, צבעונית, משביעה ומאה אחוז אנגלית.
המסעדה סמוכה לתחנת ליברפול, שבפתחה ניצב פסל של ילדי הקינדרטרנספורט. פסל שמספר את סיפור הצלתם המופלא של עשרת אלפי הילדים היהודים שהועברו לחוף מבטחים ע”י הבריטים ב 1939.
בכל פעם שאני מגיעה ללונדון אני מתכננת להגיע לפארק הדוורים ואף פעם לא הזדמן לי. זו גינה ציבורית קטנה שהוקמה ב 1888 שבה הדוורים נהגו לנוח בהפסקת הצהריים שלהם. אני שמעתי על הפארק הזה לראשונה כשקראתי את ספרה של ג’וג’ו מוייס “מכתב אחרון ופרידה”.
היום סוף סוף זה התממש.
הגינה הזו מוקדשת לאנשים פשוטים אשר חרפו את חייהם כדי להציל זרים. במרכז הגינה יש לוח הנצחה של האמן ווטס המורכב מאריחי קרמיקה ממפעל דולטון, כשבכל אריח מפורט מעשה גבורה כזה. בהרבה מהסיפורים מעורבים ילדים שהצילו אחרים משריפה, טביעה או תאונות רכבת וסוסים.
כמו למשל, סיפורה של אליזבט בוקסוול, שמתה מפצעיה ב 1888 בהיותה בת 17, לאחר שניסתה להציל ילד מדריסת סוס.
או הארי סיסלי, בן ה 10, שמת כאשר הציל את אחיו מטביעה, לאחר שהוא עצמו ניצל.
או מרי רוג’רס, שהקריבה את נפשה בכך שויתרה על חגורת ההצלה שלה לטובת מישהו אחר, בזמן שהספינה בה שטה טבעה, ב 1899.
פארק הדוורים נמצא ממש בסמוך למוזיאון לונדון, שמספר את ההסטוריה של לונדון מתקופות קדומות ועד ימינו אנו.
כיוון שאנחנו לחוצות בזמן, לא הקדשנו למוזיאון הנפלא הזה את הזמן הראוי לו, וסימנו אותו כיעד חובה לביקור הבא בלונדון.
למה אנחנו לחוצות בזמן בעצם? כי אנחנו עכשיו על מוד הישרדותי: השעה היא 16:00, החנויות נסגרות ב 18:00, ויש לנו שעת תה מוזמנת לשעה 17:00 במלון וולסלי. כלומר, בקושי שעה להספיק את כל מה שאנחנו חייבות להספיק. אז אנחנו בסוג של דילמה- מצד אחד, אנחנו חייבות לעבור בויקטוריה סיקרט שבבונד סטריט, אנחנו חייבות לקנות עוד תיק בפריימרק כדי לשנע את כל הכבודה בחזרה לארץ, אנחנו חייבות לעבור ביוניקלו כדי לקנות לאבא’לה ציוד לגיוס. אנחנו חייבות עוד חמש מאות דברים לפני שכל החנויות נסגרות, ושעת התה הזו תקועה לנו כמו סקונס ללא קלוטד קרים בגרון.
אז כיוון שאנחנו צוות מושלם, ביטלתי את ההזמנה על שמי ל 17:00, בזמן שאבא’לה עשתה הזמנה חדשה ל 18:00. וכך, הרווחנו שעה נוספת יקרה מפז להספיק את מה שחייבים להספיק.
את מה שאנחנו מספיקות בשעה, אנשים ממוצעים לא מספיקים בשבוע…וכך, ב 18:00 בערב, חמושות בתיק נסיעות חדש על גלגלים, שעמוס בכל הקניות של היום ושל השעה האחרונה, אנחנו מגיעות לוולסלי. כמה מילים על המקום:
כשהתמרמרתי לפני שלושה ימים על שעת התה המפגרת שנקלענו אליה בקנזינגטון הוטל, המליצה לי חברתי היקרה שרון ברג, כי נסור לוולסלי. “יש שם את הסקונס הכי רכים שטעמת בחייך” היא אמרה. צרוף המילים “סקונס” ו”רכים” גרמו לי בו במקום להזמין מקומות ליום ראשון בשעה 17:00.
Wolseley הוא מלון יוקרתי ברחוב פיקדילי ושעת התה שלו היא מהסוג המפונפן עם המפות המעומלנות, מגדל הצלחות המושקע, הקלוטד קרים המושלם וכלי הכסף. כשהגענו לוולסלי, שאלו אותנו שני השומרים בקבלה אם נרצה להפקיד בידיו את התיק על הגלגלים. “מה יש לכם שם, גופה?” שאל אחד מהם בחיוך
“כן, שמתי שם את בעלי ובאתי מהר לתה שלי” עניתי לו, ושניהם שאגו מצחוק.
יאי! הצליח לי ההומור האנגלי.
התה והחלב כאמור מוגשים בכלי כסף מרהיבים:
לקח לנו קצת להבין איך מתפעלים את המסננת תה הזו. בכל אופן, לא כפי שמוצג בתמונה:
התה בווסלי היה חוויה מתקנת נהדרת. תודה רבה לשרון.
ובסוף היום נסענו בטיוב עם התיק עם הגופה, ואבא’לה מחצינה את עייפותה הרבה:
יום נחמד מאוד… האוכל נראה מפתה למרות שהוא לא בשבילי .
כשהייתי פעם ראשונה בלונדון – שגם הייתה הפעם הראשונה דלי בחו”ל – המלון שלי היה ליד פארק הולנד…