כשהידיעות הראשונות על ההדרדרות במצבה הרפואי של המלכה החלו להגיע, ביום חמישי, 8/9/2022 בשעה 14:30, החזקנו אצבעות שהיא תצא מזה בשלום. אחרי הכל האישה היקרה הזו אמורה לחיות לנצח.
אבל ככל שנקפו השעות היה ברור שאנחנו הולכים לקראת מבצע “גשר לונדון נפל”, שם הקוד למות המלכה, כי לפני הכל מדובר בקשישה בת 96.
בשעות האלו של ההמתנה הדרוכה מול שידורי sky news, עמית נמצאת בניו יורק, וכל המשפחה כולל הנספחית שמעבר לים, מודאגים.
בשעה 20:30 ייוצאת ההודעה הרשמית שהמלכה מתה. כולנו בוכים- אלה שבישראל, וזו שבניו יורק.
אלי לא בוכה.
הוא החוליה הפרקטית במשפחה והוא מתחיל לתקתק את המבצע הפרטי שלו- הטסתנו ללונדון בירתנו הנצחית כדי להשתתף בפסטיבל האבל הצפוי. זה הולך להיות אירוע עצום, בקנה מידה שלא היה כמוהו, ואין מצב שנפסיד אותו.
במהירות האור- יש כרטיסי טיסה ודירה.
נטוס שלושתנו- עמית, שצפויה לחזור לארץ ביום ראשון, רותם ואני. אלי בכלל צריך לטוס ביום ראשון לשטוקהולם, הממלכה המנומנמת.
יום רביעי אחה”צ, 14/9/2022. אנחנו על המטוס בדרך ללונדון:
במהלך הטיסה אנחנו עוקבים אחרי השתלשלות הארועים בלונדון- בשעות האלה, מועבר הארון של המלכה בתהלוכת אבל מארמון באקינגהם לאולם ווסטמינסטר. האולם יהיה פתוח במשך ארבעת היממות הקרובות כדי לאפשר לציבור לעבור על פני הארון.
כשאנחנו מגיעים בלילה ללונדון, אנחנו מתעדכנים כי התור לעבור מול הארון הוא ענק- אורכו כרגע 2.4 מייל. אנשים מתכוונים לעמוד בו כל הלילה. אנחנו עייפים מדי בשביל זה עכשיו, ומחליטים לצאת לדרך עם אור ראשון.
עם אור ראשון אנחנו משכימים קום, ובאור היום אנחנו יכולים להעריך את הנכס שאנחנו שוהים בו- זו דירה שממוקמת בשכונת בלגרביה בוארכה צ’לסי, והיא נמצאת ב mews.
אחרי שאנחנו רוכשים קפה בקוסטה, אנחנו מתעדכנים שהתור מתחיל בסמוך לגשר בלקפריירס, וכשאנחנו יורדים בתחנה התואמת, אנחנו מגלים שהגענו לאמצע התור. אנחנו צועדים כמו דגי סלמון בניגוד לכיוון כדי להגיע לתחילתו. עוד ועוד ועוד אנחנו צועדים.
אנחנו המומים מכמות האנשים האינסופית. ולא, אי אפשר להתגנב לתור הזה כפי שהציע רותם. זה מסודר מדי. זה אנגלי מדי.
כעבור איזה חצי קילומטר אנחנו סוף סוף מוצאים את תחילת התור ורק אז אנחנו מתחילים את המסע לעבר הארון.
התור הזה יפתח בימים הקרובים אתוס שלם בבריטניה. מאות אלפים יעמדו בו, שעות ארוכות, יש שיעמדו בו 24 שעות, יש שפחות. דייויד בקאהם יעמוד בו 14 שעות יום אחרינו, ואני מצטערת בשבילו שהוא פספס אותנו כקולגות שלו לתור.
תור באנגלית נקרא queue. וזו המילה הכי חמה עכשיו בלונדון. מבטאים את זה פשוט “קיו” וכשמו כן הוא: האות העומדת בראשו היא החשובה, וכל השאר עומדות שותקות מאחוריה. מהדורות חדשות פותחות בדיווח על הקיו, הוא מוקד לגאווה לאומית, הוא מפגן של בריטיות מזוקקת- אנשים עומדים בשקט, בסבלנות, בהשלמה, בלי לפצות פה. “יקח כמה שיקח” הם אומרים בחיוך.
מאות שוטרים ואזרחים מתנדבים עומדים לצד התור ושומרים על הסדר ברוח טובה וחייכנית. בהמשך מחולקים לנו צמידים ורודים כדי לתת בנו סימנים שאנחנו אנשי הקיו.
מדי פעם אחד מאיתנו פורש לקנות כהנה וכהנה נשנושים ושתיה, או ללכת לשירותים (בשפתנו “ללכת לדואר”) וחוזר למקומו בקיו.
האיש החביב הזה ואשתו עמדו לפנינו לכל אורך 5 שעות ההמתנה שלנו בקיו, והאנשים החביבים שמאחורינו נשארו אותם אנשים. כלומר: אף אחד לא נדחף ביננו. וגם כולם נותרו חביבים ואדיבים, אף כיסא לא נזרק, אף צעקה לא נצעקה, אף ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה: הבנתם את העניין. כמו במעמד הר סיני.
אנחנו לא יכולים להפסיק להתפעל מזה.
לשמחתנו, הקיו התפרס לכל אורך הגדה הדרומית, עד גשר למבאת’, משם הוא המשיך לכיוון הווסטמינסטר- שבגדול זה אחד המסלולים האהובים עלינו בלונדון, שאנחנו צועדים בו קבוע, רק הפעם הרבה יותר לאט.
אחרי 5 שעות ארוכות, הגיע תורנו. לאחר שעברנו בדיקה בטחונית קפדנית כמו בשדה התעופה, נכנסנו לאולם.
הארון של המלכה ניצב על במה, מכוסה ברויאל סטנדרד. ובפנים שקט, דממה.
הדממה כל כך חזקה, שכשרציתי להוציא טישו מהתיק, לנגב את הדמעות, הצלופן כל כך רעם בתוך ריק הדממה, שויתרתי וניגבתי את העיניים בשרוול.
חלפנו על פני הארון בתחושת יראה.
במקביל, חברתי רחל עסיס ישבה בביתה בתל אביב והקפיאה מסך משידורי ה bbc, וכך זכינו להיות מונצחים בחולפנו על פני הארון.
ביציאה, אנחנו שלושתנו מצומררים מגודל המעמד. קשה לי לתאר את זה במילים למי שלא היה שם, ואנחנו מחפשים מילים שיגדירו במדויק את התחושה ולא מוצאים.
“זו היתה חוויה הכי קרובה לקודש”, רותם מסכם עבורנו.
אנחנו חוצים את הכביש בדממה, כל אחד ומחשבותיו, ואז מרימים את העיניים לעבר הפסל של צ’רצ’יל שניצב ממש ממול לאולם הווסטמינסטר, מביט אליו מלמעלה, ואין סמלי ומצמרר מזה.
אנחנו מרגישים את החוויה העוצמתית הזו בכל הגוף, הגב כואב. הרגליים תפוסות.
והבטן.
אנחנו מורעבים.
אנחנו עולים ומטפסים משם לרחוב פיקדילי האהוב עלינו במטרה לצוד מזון.
כמעט בכל חלון ראווה ניצבת תמונה של המלכה עם כיתוב שמביע אבל:
חלונות הראווה של פורטנום ומייסון, שבדרך כלל מעוצבים לעילא, עומדים עכשיו מושחרים לרגל האבל.
שלושה מגשי סושי אחר כך, באיזו סושיה איזוטרית, הנשימה חזרה אלינו.
אבל כדי להשלים את החוויה אנחנו סרים לבראונ’ס וסוגרים את היום בפייב אוקלוק טי כהלכתו.
(המשך יבוא)
