תערוכת המיניאטורות

כשאנחנו מתיישבים ברכבת, מתיישבת לידי ילדה קטנטונת מתוקה בת 4, ביחד עם אבא שלה. היא קטנה, אז היא עוד לא למדה את חוק מספר אחד בטיוב שזה לא ליצור קשר עין עם זרים, ולא לפתח איתם שיחות. בכלל.

הקטנה אומרת לי: I love your nails

ואני מתבוננת בציפורניים שלה ורואה שגם לה יש לק, אז אני אומרת לה: and I love yours.

“את רוצה לראות מה יש לי בשקית?” היא שואלת ולא מחכה לתשובה. היא מראה לי שקית של מרקס אנד ספנסר פוד, מלאה בממתקים. “וואוו” אני מתלהבת.

בתמורה אני מראה לה את האינסטגרם שלי, ואני שואלת אותה אם היא מכירה את המקומות.

Look Daddy, it’s the moniument!

והיא ממשיכה לזהות את ארמון באקינגהם, את גני קנזינגטון ואת פרימרוז היל. אני מתרשמת מהילדה עמוקות ורוצה לאמץ אותה, אבל אז רותם מודיע שהגענו ליעד ושצריך לרדת. אנחנו נפרדות לשלום.

מיניאטורות זו החולשה מספר אחת שלי, והאלגוריתם של אינסטגרם, בהיותו גאון לזיהוי חולשות של בני אנוש, דוחף לנו כבר כמה ימים פרסומת לתערוכת הפופ אפ small is beautiful.

מדובר בתערוכה גאונית גדולה ועשירה, מלאה ביצירות מיניאטוריות חכמות הנה מקבץ: