לפני כמה שנים הסתובבנו ארבעתנו בכיכר טרפלגר, כשלפתע עצר אותנו זוג ישראלי מבוגר, והגבר שאג לכיווננו: “סליחה! זה כיכר צפרצר?!” הסתכלנו אחד על השני ועליו המומים ולא הבנו אם הוא מסתלבט עלינו או לא, אבל מאז אנחנו קוראים לכיכר טרפלגר= כיכר צפרצר.
בכל אופן, לא היה ולא יהיה טיול בלונדון בלי שנעשה את מסלול ההליכה הזה. הוא מתחיל בכיכר צפרצר המופלאה, והדבר הכי מופלא בה היום, זה שניתן לראות מכאן את הביג בן, שהיה מכוסה 5 שנים לרגל שיפוצים, ועכשיו הוא סופסוף גלוי וחשוף מתנוסס במלוא ביגבניותו
אז מכיכר צפרצר אנחנו עוברים דרך קשת האדמירליות, ישירות למאל, שבקצהו שוכן ארמון באקינגהם, בית ילדותנו.
כשעוברים מתחת לקשת, כדאי להרים את העיניים ולמצוא את האף המוטמן בה, בגובה רוכב סוס:
האפים והאזניים של הקובנט גרדן והסוהו, הוא פרוייקט של אמן, שבשנת 1997 מחה על כך שמצלמות מרשתות את העיר ופוגעות בפרטיות, חחח שנות התשעים התמימות, אז הוא טמן על גבי מבנים אפים ואזניים, שחלק ממשחק חפש את המטמון שלנו בעיר, זה למצוא אותם ולהגיד: הנה אף! הנה אוזן!
אז הנה אף!
והנה המאל, מקושט כולו לכבוד הג’ובילי, וגם חסום לתנועת רכבים למרבה השמחה, ואנחנו עושים בו מעשה יום כיפור והולכים על הכביש:
עד שבא לנו להיכנס לסיינט ג’יימס פארק, להטריד כמה סנאים וגם כהנה וכהנה עופות
ואחרי שאמרנו שלום בערך לכל הסנאים של הפארק אנחנו יוצאים החוצה ומאזינים לאימון בוקר של התזמורת, שלבושים במדי ב’ הבוקר:
מכאן אנחנו סוטים מהמסלול הקבוע שלנו ומדלגים לעבר רחוב פיקדילי כדי לפקוד את החנות של קט קידסטון אהובתי על מנת לרכוש אצלה תיק מפונפן על גלגלים שיתלווה אלינו מעתה כדי שיהיה קל לטלטל את המיטלטלין שנאסוף בדרך. אז לאחר שנרכש התיק, סרנו לפורטנום אנד מייסון הסמוכה:
ובפורטנום השארנו כך וכך פאונדים המכונים בפינו “ששששילינגים” ברכישת תה של הביוקר ואפילו סעדנו את ליבנו בתה וסקונז מרוח בשכבה עבה של קלוטד קרים המצדיקים צינטור באיכילוב
ועכשיו, כשטוב ליבנו בקניות ובסקונז, אנחנו חוזרים למסלול שלנו, וכעת אנחנו צועדים על רחוב ווסטמיניסטר, ופונקט כשאנחנו עוברים ליד דאונינג 10, מעונו של רוה”מ, בוריס ג’ונסון הקרוי בפינו בוג’ו, יוצא מהבית- how cool is that?
בגינת הפסלים, למרגלותיו של צ’רצ’יל הדגול מתרחשת איזו הפגנה, והשוטרים עומדים מהצד ולא מפריעים. כי ככה זה כשדמוקרטיה…
גינת הפסלים של הווסטמינסטר היא אהובה עלינו מאד, ואנחנו עוצרים להגיד שלום למיליסנט גארט פאוסט הסופרג’יסטית, שבזכותה ובזכות חברותיה מותר לנו הנשים להצביע בבחירות
ונלסון מנדלה:
והביג בן היקר.
מכאן בד”כ המסלול הקבוע אומר לעלות על גשר ווסטמינסטר ולחצות את הנהר, אבל רותם אומר לי לא! היום אנחנו משנים מסלול, ואני בסבבה שלי זורמת.
אז אנחנו מקיפים את גינת הווסטמינסטר, ועוצרים מתחת לאיזה גג כי בדיוק התחיל גשם, ואחרי שהוא נרגע, אנחנו עוברים בגינה:
וצועדים וצועדים וצועדים, היישר לטייט:
לרותם יש שם כמה יצירות שהוא חייב לבקר מעת לעת, ואני מגלה שם היום תערוכה מקסימה שנקראת “תהלוכה” והיא מדברת אל ליבי:
משם אנחנו הולכים לצד הנהר, לאורך קיר הזכרון הלאומי לקוביד. יש שם מליוני לבבות אדומים, שאנשים מילאו בכתב ידם הקדשה לבן משפחה שנפטר מהקורונה:
במסלול שובצו לרוב גם עצירות פיפי, רכישת מרצ’נדייז, הפסקות תה וקפה והוא הסתיים בטייט מודרן.
וזהו ד”ר, יותר מזה אני לא זוכרת.
