יומני נורבגיה 9

היום הוא עוד יום ים ועל ימי הים אני רוצה לדבר עכשיו.

במסע שלנו יש 11 ימים על האנייה, מתוכם 4 ימי הפלגה מלאים ללא עגינות.

ומה בדיוק עושים כל היום על האניה אתם שואלים?

זו אחת השאלות ששאלתי את עצמי בטרם יצאנו לשייט.

הרי בבית, אם יש לי שלוש שעות פנויות ברצף אני כבר מתחילה להסתובב כמו טיגריס בכלוב ומתחילה לנקות או לכבס משהו.

אז מה עושים במשך 11 ימים על מלון צף שלא מפסיק לצוף?

ובכן, מתברר שמתפתחת פה שגרה.

שגרה מאוד מוזרה, אבל שגרה.

היום מתחיל בכך שאנחנו פוקחים עיניים.

פקיחת העיניים הראשונה מתרחשת ב 2 לפנות בוקר בגלל האור המלא שחודר מהחלון. אז בוהים בנוף. לפעמים הנוף הוא פיורד, אבל לרוב הנוף הוא רק שמיים וים.

הרבה ים.

אבל הים אף פעם לא סטטי, הוא נע כל הזמן, והוא מחליף את הצורך לראות טלוויזיה כי לשכב באנייה עם חלון גדול לים זה כמו לראות סרט.

אחר כך יוצאים למרפסת. וממשיכים להתפעל מהים.

כשמגיעה שעת בוקר סבירה, עולים לארוחת הבוקר.

הדבר הכי חשוב זה למצוא שולחן צמוד לחלון. כי רוצים להמשיך לראות את הים תוך כדי אכילה.

באופן אישי גילינו שאפשר לאכול ארוחת בוקר אחת, לעשות סיבוב קטן בספינה, ואז לאכול ארוחת בוקר נוספת. אף אחד לא עוצר אותך. למעשה, נדמה שהמערכת בנויה בדיוק בשביל זה.

אחרי ארוחת הבוקר מתחיל החלק החשוב של היום: להחליט אם לעשות משהו או לא לעשות כלום.

וזו החלטה מפתיעה במורכבותה.

אפשר לשבת עם ספר.

אפשר לצפות בים.

אפשר לשבת עם ספר ולא לקרוא מילה כי אתם בוהים בים.

אפשר לשוטט בין הסיפונים כאילו יש לכם מטרה ברורה, למרות שבפועל אתם בדרך לשום מקום.

אפשר לשבת בבית קפה ולהתבונן באנשים.

וזה, חברים, בידור ברמה גבוהה.

על אנייה יש אלפי נוסעים. כל אחד מהם הוא דמות משנה בסיטקום שאתם ממציאים לעצמכם.

לקראת הצהריים מגיעה עוד ארוחה, משום שכפי הנראה הים דורש כמויות אנרגיה חריגות.

לרוב זה נחמד לאכול את הארוחה עם חברינו למסע. יש שם תמיד שיחות מעניינות ונחמדות, הרבה סיפורים ותובנות לחיים.

אחר הצהריים אפשר ללכת להרצאה, למופע, לחידון טריוויה, לחנות המזכרות, לטייל על הסיפון או פשוט לשבת מול הים.

ואז קורה משהו משונה.

הקצב משתנה.

בבית תמיד יש משהו שצריך לעשות:

כביסה.

טלפונים.

כלים.

משימות.

על האנייה אין.

מישהו אחר מסדר את החדר.

מישהו אחר מבשל.

מישהו אחר שוטף כלים.

ופתאום אתם מגלים כמה זמן תופסות כל המטלות הקטנות של החיים.

בערב כולם מתקלחים, מתלבשים יפה יותר מכפי שהתלבשנו בארוחת הבוקר, ויורדים לארוחת הערב כאילו מדובר באירוע ממלכתי. שם נמשכות השיחות והסיפורים.

אחר כך יש מופע.

לפעמים זמרים.

לפעמים רקדנים.

לפעמים אמן שאני לא סגורה על מה הוא עושה עם הכדורים, אבל הוא עושה את זה בביטחון מופרז.

ואז עוד סיבוב על הסיפון.

הרוח קרה.

הים גדול.

השמש בנורווגיה מסרבת לשתף פעולה עם מושגי הלילה המקובלים.

ופתאום השעה אחת עשרה בלילה ונראה כאילו מישהו שכח לכבות את אחר הצהריים.

אחרי כמה ימים קורה הדבר המפתיע ביותר.

אתם מפסיקים לדעת איזה יום בשבוע היום.

יום שני? רביעי? שבת?

מי יודע.

יש רק שני סוגי ימים:

יום נמל.

ויום ים.

וזהו.

והאמת?

זה נפלא.

כי בין כל הארוחות, ההליכות, הנופים, המופעים והאנשים, קורה משהו שלא ציפיתי לו.

לאט לאט החיים מאטים.

הראש מפסיק לרוץ קדימה.

הטלפון נהיה פחות חשוב.

ואתם מגלים שיום שלם יכול לעבור גם בלי להספיק שום דבר מיוחד.

חוץ מלראות פיורד.

לאכול עוגה.

לבהות בים.

ולחשוב שזו כנראה דרך לא רעה בכלל להעביר 11 ימים.