יומני נורווגיה 13
אחרי שעלינו על האנייה בפעם האחרונה בברגן, חיכו לנו עוד לילה, יום ועוד לילה שלם של הפלגה עד המבורג.
לכאורה, הדרך חזרה הביתה.
בפועל, אלו היו היממה וחצי שבהן כולנו התחלנו להבין שהמסע באמת עומד להסתיים.
לאט לאט השתנתה האווירה באנייה.
בבופה הופיעו עוגות חגיגיות,
בחדר האוכל עלו כל השפים לקול מחיאות הכפיים של הסועדים
ובמופע האחרון עלו לבמה אנשי צוות הבידור ואף הקפטן, ומחיאות הכפיים נשמעו קצת אחרת. אלה היו מחיאות כפיים של תודה מכל הלב על כל הטוב שהרעיפו עלינו.
גם אצלנו בקבוצה הורגש השינוי. במשך ארבעה עשר ימים חיינו בתוך בועה קטנה ומוגנת. לא היינו צריכים לחשוב על כביסות, חשבונות, חדשות או שגרה.
כל בוקר חיכתה לנו ארץ חדשה, נוף חדש או סתם עוד כוס קפה מול הים. ופתאום הבועה הזו התחילה להיסדק.
אולי זה נשמע מוזר להתגעגע למשהו שעוד לא נגמר, אבל זה בדיוק מה שקרה. כולנו ניסינו לעצור לעוד רגע אחד את הזמן.
ואז קרה גם דבר קטן וסמלי: יצאנו מאזור שמש החצות.
במשך אחד עשר ימים שכחנו כמעט מהו לילה. האור היה שם תמיד, מטשטש את תחושת הזמן.
אבל בדרך חזרה השמש התחילה לשקוע שוב, והחושך חזר בהדרגה.
בפעם הראשונה מזה זמן רב הסתכלנו החוצה וראינו לילה שחור אמיתי שכיסה כמו שמיכה עבה את הים הגדול.
כאילו גם הטבע עצמו רמז לנו בעדינות שהחלום עומד להסתיים.
בעוד שעות בודדות, בתום הלילה האפל, האנייה תעגון חזרה בהמבורג.
לפנינו עוד מסע ארוך עד שנגיע הביתה לישראל, אבל נדמה לי שכולנו כבר חשים שהטיול המופלא הזה מתחיל להיכנס בעדינות למגירת הזכרונות.
וכרגע, כשהמבורג עדיין מעבר לאופק והבית עוד רחוק מכאן, אני חושבת פחות על מה שנגמר ויותר על מה שאני לוקחת איתי מהטיול המופלא הזה.
אני לוקחת איתי את היכולת לעצור ולהביט.
את ההבנה שלא תמיד חייבים למהר ליעד הבא. את השיחות שנולדו בין אנשים זרים לגמרי והפכו לקשרים אמיתיים ועמוקים.
את הידיעה שגם אחרי עשרות שנים של חיים על פני הכדור הכחול, עדיין אפשר להתרגש מנוף, ללמוד משהו חדש, לצחוק עד שכואבת הבטן ולהרגיש הרפתקנים לרגע.
אני לוקחת איתי קצת מהשלווה של הים, קצת מהאור של הצפון, וקצת מהאמונה שצריך להגיד “כן” להזדמנויות לפני שמתחילים לחשוב על כל הסיבות למה לא.
והכי חשוב, אני לוקחת איתי תזכורת עדינה אך עיקשת שהחיים אינם מורכבים רק מהמקומות שאליהם מגיעים, אלא בעיקר מהאנשים שפוגשים בדרך ומהרגעים שבוחרים להיות נוכחים בהם באמת.
