יומני נורבגיה 10
אחרי שהפלגנו אתמול יום שלם בים הלא שקט, כשהספינה מתנדנדת לה סטייל טיטניק, הגענו סוף סוף בבוקר לחוף מבטחים בעיר טרונדהיים
טרונדהיים היתה בעבר בירת נורווגיה וכיום היא העיר השלישית בגודלה במדינה.
יום ראשון היום, הכל סגור ומסוגר והעיר מנומנמת לה, אז נסענו לגן הבוטאני של האוניברסיטה
לא תאמינו, אבל הפרח הרצ”ב הינו פרג:
מסתבר שבנורווגיה אין כמעט מאביקים שמתמחים בפרחים אדומים, ולכן פרחים אדומים נפוצים פחות בטבע מאשר באזורים שבהם ציפורים הן מאביקות מרכזיות.
למלך אולאב החמישי יש ארמון בכל עיר שהוא מגיע אליה ממש כמו מלך מרוקו. הארמונות שלו תמיד צהובים ובאופן מפתיע הם מאד צנועים.
זהו הפסל של המלך אולאב החמישי, שהוא מותק של מלך ודווקא השחף החצוף הזה נעמד לו על הראש ועשה את שלו
אפרופו שחפים- הידעתם שאכילת ביצי שחפים בנורווגיה היא מסורת ותיקה? במיוחד לאורך החוף הצפוני ובאיים המרוחקים. נורווגים רבים מתארים את טעם ביצי השחפים כ”טעם של ים”.
משם עלינו לתצפית על מזח הבריגן.
עשינו שלום לספינה שלנו:
עשינו תמונה קבוצתית,
והמשכנו משם למבצר העיר.
מהזווית הזו זה נראה כאילו מלכסן אלינו מבט:
המבצר ממוקם במרומי גבעה שחולשת על העיר ומהצד ראינו את החבר’ה מגבעת חלפון הנורווגית ממתינים לשעה 13:00 כדי לירות בתותח.
אחר כך עצרנו ברחוב סיסי קליין, שבו ניצב הפסל של הילדה סיסי קליין
סיסי קליין הייתה ילדה יהודייה מנורווגיה שהפכה לאחד הסמלים הבולטים של זכר השואה במדינה.
היא נולדה בשנת 1929 וגדלה בטרודנהיים. במהלך הכיבוש הנאצי של נורווגיה נעצרו אביה ואחיה, ולאחר מכן נעצרה גם סיסי בבית הספר שלה כשהייתה בת 13 בלבד.
היא גורשה עם בני משפחתה למחנה ההשמדה אושוויץ. עם הגעתם לשם ב־3 במרץ 1943 נרצחו סיסי, אביה ואחיה בתאי הגזים. אמה הצליחה להימלט לשוודיה ושרדה את המלחמה.
לאחר המלחמה הפכה סיסי לסמל של 773 היהודים הנורווגים שנרצחו בשואה.
הפסל של סיסי קליין ניצב ברחוב שנקרא על שמה וגם את בית הספר שבו למדה קראו על שמה. עד היום, מדי שנה נערכים במקום טקסי זיכרון לתלמידה הצעירה שנלקחה מבית ספרה ולא שבה עוד.
פרט קטן ומצמרר במיוחד בפסל שלה: סיסי יושבת על ספסל עם תיק בית ספר על ברכיה, ורגליה אינן מגיעות לקרקע. האמנים תכננו זאת בכוונה, כסמל לכך שלא זכתה לגדול ולהגיע לבגרות.
המשכנו לנו בנסיעה כשלפתע מולנו החלה לצעוד תהלוכה מוזרה
צילמתי, ושאלתי את ידידי הצ’אט מה זה והוא השיב לי:
אם צילמת את זה היום בטרונדהיים, יש סבירות גבוהה מאוד שמדובר בחגיגות Corpus Christi, שבהן המאמינים צועדים אחרי הסקרמנט הקדוש ברחובות העיר כסמל לנוכחותו של ישו בקרב הקהילה. ארוע נדיר מאד.
איזה סתומים היינו לפני עידן הצ’אט, בחיי.
משם נסענו לביקור בבית הכנסת היהודי שמאובטח ממש כמבצר
במרתף בית הכנסת פועל כיום מוזיאון קטן המספר את סיפור הקהילה היהודית בעיר, את החיים לפני המלחמה, את הרדיפות בתקופת הכיבוש ואת השיקום לאחריה.
במהלך הכיבוש הנאצי הוברחו ספרי התורה וחפצי הקודש ממש ברגע האחרון והוחבאו בעליית הגג של הכנסייה המתודיסטית בעיר. הכומר המתודיסטי, סיכן את חייו ואת חיי בני קהילתו כדי לשמור עליהם. הוא ואנשי הכנסייה זחלו דרך פתח צר בעליית הגג והסתירו שם ספרי תורה, תפילין, פרוכות וחפצי קודש נוספים שהושבו לבית הכנסת בתום המלחמה.
וזוהי כבר קתדרלת נידארוס.
בקתדרלה הגותית הענקית הזו נערכו במשך מאות שנים טקסי ההכתרה של מלכי נורווגיה.
לא אלאה אתכם, אך במוזיאון הסמוך מוצגים הכתר של המלך והמלכה, הגלימה וכיסאות ההכתרה.
קתדרלת נידארוס נבנתה בימי הביניים על גבי קברו של סיינט אולאף, המלך הויקינגי שהיה הפטרון של נורווגיה.
הקתדרלה ממבפנים מרשימה מאד
וזהו פסלו של אולאף, המלך הויקינגי שהפך לקדוש נורווגי
בתום הסיור בטרונדהיים, חזרנו לספינתנו והמשכנו בדרכנו.
