יומני נורווגיה 2
כשהחלטנו שאנחנו רוצים להפליג לפיורדים ידענו שאנחנו לא רוצים לעשות זאת באופן עצמאי. ממש רצינו להצטרף לשייט מאורגן. הסברתי בפוסט הקודם כמה לא רציתי להתעסק במנהלות של הטיול- סנכרון טיסות, הזמנת מלון, שינוע של עצמנו ושל מיטלטלינו וכו’ וכו’ וכו’.
לאחר בדיקה וחקירה מצאתי שהחברה שעונה על כל הרצונות שלנו היא חברה בשם “בשביל הזהב”, שהשם שלה מרמז על הגיל של אוכלוסיית היעד.
כך שמראש ידענו שאנחנו לא בדיוק קהל היעד הטבעי.
עברו עלינו ביחד יומיים ארוכים מאז הנחיתה בברלין ועד שנעלה היום בצהריים לספינה. ביומיים הללו טיילנו ביחד איתם בנאצילנד.
שמונת חברינו החדשים וגם המדריכה שלנו מבוגרים מאיתנו בשני עשורים, חלקם אפילו בשלושה.
אבל כבר אחרי יום אחד הבנתי שיש לנו כאן משהו מיוחד ושבחרתי מושלם.
ישבתי לשיחת עומק עם כל אחת ואחד מהם ולמדתי להכיר טוב את החברים החדשים שלי.
מאחד קיבלתי הסבר מרתק על עבודתו של מפקח בנייה- ברמת הפירוט שגרמה לי להרגיש שאני מוכנה לצאת מחר לאתר בנייה עם קסדה ומחברת.
מחברה אחרת למדתי את כל מה שצריך לדעת על רכישת דירה בקפריסין.
מאחרים שמעתי סיפורים על מקומות בעולם שביקרו בהם, על קריירות ארוכות, על משפחות, על החלטות טובות יותר ופחות, ועל החיים עצמם.
ויש לי גם חברה מקסימה שמסתובבת כאן עם מקל הליכה אחרי ארבעה ניתוחים ברגליים, אבל עם אנרגיה, סקרנות, שמחת חיים ואפס רחמים עצמיים שאין להרבה אנשים שצעירים ממנה בשלושים שנה (אני).
ומה שהכי יפה בעיניי הוא שהאנשים האלה כבר לא צריכים להרשים אף אחד. הם לא ממהרים, לא מתחרים, לא עסוקים בלבנות תדמית ולהתנשא על אחרים.
הם פשוט באים כמו שהם, עם ניסיון חיים עשיר ועם המון סיפורים טובים באמת שהם חולקים בשמחה וברוחב לב.
אני חושבת שהחבר’ה האלה גילו לי סוג חיים שלא כל כך מדברים עליו.
לא את חיי המרדף.
את החיים שאחרי המרדף.
השלב שבו כבר יודעים מה חשוב, מה פחות חשוב, ואיך ליהנות מהדרך.
ואם זה מה שמחכה לי בגיל הזהב, אני חייבת לומר שזה נראה הרבה יותר אופטימי ממה שדמיינתי.זה פשוט עונג שקשה לי להסביר- להשתייך לקבוצה כזו ולבלות איתם ימים ארוכים בנופים רחוקים.
