נכרייה עונה 3 פרק 6: א. מלקולם

אילו הקדשתי כבר לפרק הזה פוסט שלם עוד בטרם יצא– אך לא נסעתי בגללו לסקוטלנד- דיינו.

אילו נסעתי בגלל הפרק הזה לסקוטלנד ולא ראיתי במו עיניי את הפריטנשופ של ג’יימי- דיינו.

אילו ראיתי במו עיניי את הפרינטשופ ולא פינטזתי על הפרק הזה מאז שקראתי את הספר לפני 4 שנים- דיינו.

אילו פינטזתי 4 שנים על הפרק הזה ולא אמרתי לבת שלי אל תלכי היום לבית ספר, אלא תרפרשי כל 5 דקות לראות שירד הפרק לרשת- דיינו.

אילו הבת שלי אמרה אמא אני חייבת ללכת היום לבית ספר והלכה בסוף לבית ספר ולא הורידה לי אותו דבר ראשון כשהיא חזרה הביתה בצהריים- דיינו.

אילו היא הורידה לי אותו דבר ראשון שהיא חזרה הביתה בצהריים ולא ישבתי מאז לראות אותו 3 פעמים- דיינו.

אילו ישבתי לראות אותו 3 פעמים היום ולא הקדשתי לו שוב פוסט שלם די דיינו!

אז בטרם נתחיל:

ברוך אתה ה’ אלוהנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה אמן.

***

לפני שבועיים, השארנו את ג’יימי מעולף על ריצפת הפרינטשופ, בשנייה שראה את קלייר. היום הפרק נפתח כמה שעות לפני המפץ הגדול:

ג’יימי קם בבוקר, מאדאם ז’אן, מנהלת בית הזונות שבו הוא מתגורר מסדרת לו את המטפחת סביב הצוואר.

מן בוקר שגרתי שכזה- איזה גבר לא עובר את זה כל בוקר?

תוך כדי קשירת המטפחת/ פלרטוט מהתחת היא זורקת לו משפט:

“דרוש מגע של אישה לעשות דברים כמו שצריך” וג’יימי משיב לה: אני לא חולק עלייך. זכרו את המשפט הזה בהקשר של המטפחת, עוד נשוב לשם. התסריטאים של נכרייה מתים על פיזור רמזים מטרימים, ממש זורעים אותם על כל צעד ושעל!

ג’יימי יוצא לרחוב ומתחיל לצעוד בחזה מתוח, ממש כמו קזבלן, בקסבה בחצי היום כשהשוק פתוח

כולם אומרים איזה קנון  עובר בסימטאות עושים שלום מכל חלון כל הכבוד!

אבל ג’יימי עבד קשה כדי להגיע לפוזת הקזבלן. הבה נזכר באבולוציה של ג’יימי בעונה 3:

בפרק הראשון הוא היה ברובו ככה:

בפרק השני הוא הופיע במראה צ’ה גווארה לוקס אלייק:

בפרק השלישי האסיר המיוסר:

ברביעי הסייס הכנוע:

       

ובחמישי הוא רק התעלף.

היום, בפרק השישי, הוא סוף סוף נראה אסוף, מטופח, אם נתעלם לרגע מכובע סטייל המן הרשע שמעטר את ראשו:

 

הוא מתחיל בוקר שיגרתי בעבודה. כולנו כבר יודעים ששיגרתי- זה לא יהיה.

7 הדקות הראשונות בעבודה שלו, משמשות כאקזפוזיציה מטרחנת, בה אנחנו נחשפים לקולגות הסתומים שלו:

אנחנו חוזים באיש ובמלאכתו:

רגע, רגע…מה?

משקפיים?! לא ולא. לג’יימי המקורי יש ראיה של ינשוף, והוא לא חובש משקפיים בשלב זה של חייו. נקודה אחת כבר ירדה לתסריטאי.

אבל אז נשמע פעמון הדלת ואנחנו כבר יודעים עוד לפני ג’יימי מי נכנסה.

 

ועכשיו גם הוא יודע

  

מתעלף.

ורק בשלב הזה מופיע שיר הפתיחה

שבסיומו יש מחווה יפה למתיו רוברטס, הכותב והמפיק של הסידרה, שתכף נשפד אותו, ולנורמה ביילי שביימה:

   

  

אז ג’יימי מתעורר מעלפונו, ורואה מולו את קלייר. העיניים של סם צריכות לקבל פרס אמי השנה:

 

הרגע הגדול הזה נקטע כמו בספר, כשג’יימי חושב שהוא השתין על עצמו, אבל…

 

“רק שפכתי את ספל השיכר”. נקודה ירדה למתרגם על התרגום המטרחן.

ספל שיכר. מי מדבר ככה?

הוא מתחיל להתפשט, אבל פתאום נעצר. 

קלייר מרגיעה אותו: זה בסדר, אנחנו נשואים.

וכשהיא אומרת את זה הוא מגיב כמעט בבעתה:

העיניים- שהגשתי למועמדות לאמי, קצת הגזימו הפעם. כי אם לא חשדנו קודם, עכשיו המבט הזה סופר סספישיוס. ואני חייבת להודות שכשקראתי את הסצנה הזו בספר לראשונה, הסיבה שבגללה ג’יימי נכנס ברגע זה ללחץ הצליחה לעבור מתחת לרדאר שלי. אבל פה זה ברמת החשוד מאד. 

סורי סם, ירדה לך נקודה על הגזמה.

בשנייה הראשונה הוא רוצה להתנפל עליה בנשיקה, אבל אז הוא מווסת את עצמו ומבקש יפה.

ומנשק אותה ברוך. הנקודה שהורדתי קודם לסם? אני מחזירה לו אותה כאן.

ואז הוא פוצח בגילוי לב:

ומה עונה לו הפאקצה, ברגע ריגושי זה?

“אל תפחד”.

למה שהיא לא תאמר לו ברגע זה משהו כמו:

“ג’יימי, כפרה על החיים שלך, לא ישנתי 20 שנה בגללך. הייתי עוצמת את העיניים בלילה ורואה את התחת הערום היפה שלך. לא יכולתי לשכב עם פרנק כי הייתי רואה רק אותך מול העיניים. אז הייתי צריכה לעצום אותן. כל נגן חמת חלילים שנתקלתי בו ברחוב הזכיר לי אותך, התגעגעתי, אז באתי!!!!!

לתסריטאי ירדה עוד נקודה, וגם לקלייר, על הפולניות.

בינתיים ג’יימי צריך להחליף מכנסיים, אבל הוא בחרדת פרידה. הוא מפחד שאם הוא ילך לרגע- היא תעלם לו, אז הוא לוקח אותה איתו ליתר בטחון:

קלייר עם הראש המלוכלך ישר מסתכלת על המיטה. “הו, זו מיטת יחיד, ברוך השם. הוא לא ישן פה עם אף אחת”.

ג’יימי לא מוצא מילים ואומר לה:

ואז הוא נזכר בסיבה שבגללה הם חתכו את הקשר. הוא שואל אותה על התינוק, והיא מספרת שנולדה להם בת. היא מגישה לו את התמונות של בריאנה, שהביאה בתוך שקית ניילון:

וג’יימי מתנצל שהוא צריך לחבוש משקפיים כי הראייה שלו לא משהו

וכשהוא שם את המשקפיים אני מיד קופצת ואומרת: “אתה נראה מהמם כמו תמיד!”

ושניה אחרי קלייר אומרת:

  

הנקודה שקודם הורדתי לתסריטאי? חזרה לו.

ג’יימי מפמפם לקלייר את האגו אחרי שהיא מתחילה לקטר על השיער הלבן שלה. סתמי. 

ועכשיו הוא סוף סוף יושב להסתכל בתמונות

הוא שואל איך קוראים לה, וכשהיא אומרת בריאנה, הוא מגיב בצורה קצת יותר מעודנת מבספר:

ואז הוא מתחיל עם שאלות הדוד משה:

איך היא היתה בילדותה? מה היתה המילה הראשונה שלה? איך קראו לכלב? מעניין ת’סבתא!

ג’יימי אתה מטרחן, מצטערת, וסם אתה נראה כמו דוד משה, לכן ירדה לך שוב נקודה.

שיחות דוד משה המטרחנות לא מסתכמות רק בבריאנה.

“במה את עוסקת?”

“אני כירורגית”

“זה מה שתמיד היית, עכשיו יש לך רק את התואר המתאים”

ג’יימי/סם כבר עומד על מינוס 2.

 

אחר כך הוא קצת מתלהם על תמונת הביקיני, כמתבקש מהספר, וכשהוא רואה את התמונה הזו הוא פתאום נאלם דום:

 

הוא מחזיר לקלייר את ערימת התמונות, שזה דפנטלי הפוך ממה שעושה בספר (מינוס עוד נקודה לתסריטאי) ואם חשבתי שברגע זה הוא יתפרק לחתיכות כמו שהופיע בספר- אז הפתעה!

במקום להתפרק לחתיכות- הוא פוצח בוידוי שלא קשור לכאן בכלל: “רק שתדעי שנולד לי ילד וקוראים לו ווילי”.

 

סליחה! זה לא הזמן, זה לא המקום וזה לא הפלייס! מינוס עשר נקודות שלמות לתסריטאי. מינוס נקודה לך, ג’יימי, שהוצאת את התמונה של ווילי ברגע הכי לא מתאים כמו איזה דודה מעצבנת מהגן שעשועים “הילד שלי יותר יפה”. 

 

ומינוס נקודה שלמה לקלייר. כי מה השאלה הראשונה שקלייר שואלת אותו? לא “איזה ילד הוא?”, לא “קשה לך בלעדיו?”

לא.

קלייר שואלת אותו: 

קצת סוציומטי מצידך, קלייר. 

אחרי שהיא מקבלת תשובה מרגיעה, היא נזכרת לשאול:

קלייר אומרת לו, שהיא ידעה שהוא המשיך את חייו:

והעיניים של סם, שצריכות לזכות באמי אומרות: “על איזה חיים את מדברת? היית צריכה לראות מה עבר עלי בארבעת הפרקים הראשונים של העונה”

במקום זה הוא שואל אם היא עזבה את פרנק כדי לחזור אליו. שאלה שאנחנו שואלות את עצמנו כל הזמן בפורום- למה בשם אלוהים לא עזבת את פרנק וחזרת אליו קודם???

וכשהוא שואל את זה:

במקום לענות: הוא היה חרא של בעל. איכס. קדוש מעונה, לא הפסיק ליילל לי 20 שנה, החזיק אותי כמו איזו בת ארובה, בגד בי עם הסנדי/ קנדי הפרה שלו ועוד רצה לקחת משמורת על בריאנה! היא עונה לו:

shame on you Clair, shame on you

די מתסכל להיות ג’יימי ברגע זה, אז כדי לעצור את השיחה שלא מתקדמת לשום מקום הוא פתאום נזכר באיזו פגישת עבודה חשובה. הטריק הידוע של כל הגברים.

אבל חרדת הנטישה שוב תוקפת אותו והוא מבקש שהיא תבוא איתו. פעם שניה להיום.

כאן יש רגע מתוק שבו קלייר פוגשת את פרגוס, אחרי 20 שנה. פרגוס אמור להיות בן 30 פלוס, אבל מישהו פקשש קצת (מתיו? שוב אתה?) והוא נראה קצת טינאייג’ר:

יש איזו קריצה חביבה לעברנו, הצופים, כשפרגוס מזכיר רוח רפאים:

ולפרגוס יש פרוטזה מעץ ממש יפה יש לציין:

פרגוס לוקח הצידה את ג’יימי ושואל לגבי ה… זה. כן. ג’יימי לא הקדיש לכך מחשבה אבל הוא יתייעץ עם העורך דין שלו. 

מ ע נ י י ן   מ ה   ז ה   י כ ו ל   ל ה י ו ת !!!

עכשיו ג’יימי לוקח את קלייר ל”סוף העולם”, הפאב שבמו עצמי הייתי שם.

חבל חבל חבל שלא הראו קצת יותר את הפאב הזה! אבל בשביל מה אני כאן?

במקרה במקרה במקרה לפני שבועיים ישבתי שם. המתנו שעה על הבר כדי שיתפנה שולחן, בינתיים לגמתי בירה עם 0.4 אחוז אלכוהול, או בשפתו של ג’יימי: ספל (דל) שיכר (אל תפספסו את הברמן הסקוטי החתיך והקשוח ברקע)

ומה שחשוב זה שהאוכל שלהם היה פצצה:

בחזרה לפרק. אנחנו פוגשים את מיסטר ווילובי הסיני הסוטה בפאב 

ואז סוף סוף, ג’יימי, יתברך שמו- לוקח את קלייר לבית הזונות שבו הוא מתגורר:

 

קלייר שואלת את השאלה המתבקשת:

 

וג’יימי מחזיר בשאלה משלו.

ומתפלפל:

שוב יורדת לקלייר נקודה, על פולניות. היא אומרת לו משהו בסגנון: אם אתה רוצה, אני אלך

וג’יימי עונה לה בגילוי לב המאפיין אותו תמיד:

ושוב, כאן היה לקלייר חלון הזדמנויות לומר לו: ג’יימי, חיים שלי, אני חולה לך על הצורה. לא יכולה לחיות בלעדייך. לא יכולה לנשום בלעדייך, או משהו בסגנון. אבל היא אומרת לו רק:

 

קלייר, את על מינוס 4 נקודות כבר, מתוקה.

הם פוצחים בנשיקה סוערת

שמופרעת ע”י אשה שרק במקרה קוראים לה פולין, האישה שמביאה אוכל. 

הוא רצה לומר: תודה רבה, פולין, שהצלת אותי מהקרחון הזו שנפלה עלי אחרי 20 שנה.

עכשיו הם יושבים לאכול. כמו בחתונה, הוא מוזג לה יין

היא מספרת לנו, הצופים, שהם התחילו להכיר שוב זה את זו, אבל אני רק ראיתי שהם יורדים על בקבוק יין, ומחסלים ענבים כאילו אין מחר ולא מוציאים מילה מהפה.

כשהיא מושיטה יד לעוד ענב, הוא עוצר אותה. חלאס עם הענבים, בואי למיטה.

תיזמנתי כמה זמן לקח להם להתפשט. הם התחילו במלאכה בדקה ה 41:53. 

 

זוכרים את המטפחת שמאדאם ז’אן קשרה לג’יימי בתחילת היום? ושאמרה לו שהוא צריך יד של אישה?

הרי לכם סגירת מעגל:

כמובן שתהליך ההתפשטות האיטי הוא מטאפורה לקילוף השכבות הרבות שחוצצות בינהם ידה ידה ידה, ושחרור המטפחת מהצוואר הוא שחרור החנק של שניהם ידה ידה

וכמובן שהרגע הזה הוא העתק של אותו רגע קסום מליל הכלולות:

שאם לא הבנו, אז מתיו רוברטס לועס לנו אותו עם כפית, כי קלייר מזכירה לג’יימי מפורשות את ליל הכלולות.

יש כאן רגע חמוד מהספר:

לבסוף, בדקה ה 45:54, קלייר ערומה. איילת תיזמנה 4 דקות תמימות.

כן, היא פתאום קצת נבוכה כי הוא נועץ מבטים

והוא מרגיע אותה במשפט ג’יימי פרייזרי אופייני:

הייתי בטוחה שהיא תשאל: כמה נשים ערומות ראית בחיים? אבל היא התאפקה והעירה משפט פולני אחר:

בדקה ה 46:39, ג’יימי עמד ערום כביום היוולדו. חמש דקות להתפשט, זה הרבה גם לקזבלן.

ואז מתחיל העניין שלשמו בכלל התכנסנו פה:

המתח קצת נשבר מהקראש שהם חטפו:

אבל הם חזרו מהר לעניינים:

אחר כך הם שקעו ב pilow talking

כשהוא כל פעם זורק לה עוד ועוד משפטים מהארסנל הקבוע שלו:

“זרה”. גרררר. מינוס נקודה נוספת למתרגם.

והנה משהו שלא ידעתם על האנטומיה של סם: הידעתם כי יש לו פיטמה שלישית?

קבלו תיקון: מה שחשבתי בטעות כפיטמה שלישית זו בעצם הצלקת שנותרה לג’יימי מבלאק ג’ק, ימ”ש. תודה רבה להדר פיינשטיין, ששלחה לי הערת תיקון עם תמונות המוכיחות את צידקתה. 

למשפטי ג’יימי פרייזר יש תבנית תחבירית קבועה שבדקדוק נקרא משפט מאוחה:

 

ואז, כל היופי הזה, על משפטיו המאוחים, יוצא מהמיטה. 

הוא פשוט נזכר שנשארו עוד כמה ענבים על השולחן.

אני רוצה שנחזור לרגע לפרק הראשון מהעונה. זוכרים שקלייר שכבה במיטה לצד פרנק הישן, פינטזה על ג’יימי, והתנשמה בכבדות? הנה צילומי מסך מהפנטזיה שלה:

ומה שהיא רואה מול העיניים כרגע זו התממשות הפנטזיה שלה. אחד לאחד. במקום לומר לו במילים, את מה שהוא כל כך רוצה לשמוע ממנה, היא שותקת.

יש סיבוב שני:

וכשהיא שואלת אותו משהו שהוא לא רוצה לענות עליו הוא משיב לה במילה אחת: “קולודן”. 

“קולודן” הוא שם קוד ל”תעזבי אותי באמאש’ך, לא רוצה לדבר על זה”.

בלי שום קשר הוא אומר לה את המשפט הזה:

בספר, הוא נאמר בהקשר לבריאנה. היא שוכבת בזרועותיו אבל בוכה מגעגועים לבריאנה ומכה על חטא על כל מיני דברים קטנים שפספסה כאם. בפרק הזה קלייר היא ספינקס בהקשר של בריאנה. נפרדה מביתה בת ה 20 לנצח נצחים. בשר מבשרה, והיא אפילו לא ממצמצת. shame on you Clair. ועוד מינוס נקודה לתסריטאי.

בבוקר הם מתעוררים והוא אומר לה משפט שמעלה בפנינו חיוך: אולי אני רוח רפאים

ושוב היא רוצה לדעת אם הוא אהב מישהי אחרת חוץ ממנה. שוב. צאי לו מהוריד.

ו…פעם שלישית גלידה

ובפעם השלישית באותה יממה שהוא עם חרדת הנטישה:

אחר כך יש עוד שלושה קטעים:

קלייר מכירה את איאן הקטן והחמוד:

 

ארוחת הבוקר המוזרה בחברת הזונות

 

והפורץ בחדר שלהם, מסיים את הפרק בקליפהנגר.

לסיכום: אתם רוצים לדעת איך היה לי?

איך אומר ג’יימי במצבים כאלה?

“קולודן”.

 

עדכון:

אחרי שצפיתי בפרק הזה בפעם השניה, השלישית והרביעית- אני כבר בכלל בכלל לא ממורמרת. זה פרק מושלם לדעתי ואני חיה בשלום מוחלט עם כל השינויים הקטנים. אוסקר.