קייטנת לונדון קיץ 2026- פרק 3
גם הבוקר קמנו מוקדם מדי כרגיל, ושמנו פעמינו לגשר לונדון בטיוב
סעדנו ארוחת בוקר ב Bill’s, כי עם מסורת לא מתווכחים, וארוחת בוקר בביל’ס זה מאסט אצלנו
אבל שמעו סיפור מצחיק:
פעם, בימים היפים של Bill’s, היה במסעדות גם אזור קטן שבו מכרו את כלי האמייל שלהם, ריבות, תה ושאר דברים שגורמים לך להיכנס לארוחת בוקר ולצאת עם קומקום.
אנחנו אהבנו במיוחד את התה.
באחת הפעמים רותם טס לבד ללונדון ועמית הטילה עליו משימה פשוטה:
להביא תה מביל’ס.
הוא חזר בידיים ריקות והודיע בנונשלנטיות:
“הם כבר לא מוכרים מוצרים במסעדות”.
אנחנו, משפחה תומכת שמאמינה בילדיה ללא סייג, מיד חשדנו שהוא פשוט התקמצן.
בביקור הבא שלנו בלונדון נערכה בדיקה עצמאית, התברר שהנאשם דיבר אמת, וכל סעיפי האישום בוטלו-
רותם זוכה מחמת העדר תה וקיבל חנינה.
מאז, בכל פעם שאנחנו נכנסים לביל’ס, הוא מקפיד למלמל בטון של אדם שההסטוריה סוף סוף עשתה עימו צדק:
“אין יותר תה”.
שמנמנים ושבעים התגלגלנו לאורך הגדה הדרומית עד גשר הטאוור. עברנו בהייז גלרי היפה ואפילו נאלצנו לשרוף חצי שעה עד שהחנות שליד הטאוור ברידג’ תיפתח
כדי להעביר את הזמן, הנה אחד מסיפורי המורשת שאני אוהבת. יודעים למה שימשו השיפועים הללו בקירות?
השיפועים הללו נקראים urine deflectors- תוספות אבן משופעות שהותקנו בתקופה הויקטוריאנית בפינות של מבנים וסימטאות כדי למנוע מגברים להשתין שם. הרעיון היה משעשע למדי, והדגמתי לרותם עם בקבוק מים מה קרה למי שהשתין בכל זאת: השיפוע החזיר אליו את השתן וכל הרגליים שלו נרטבו מפיפי. איך אני מתה על מערכת החינוך הויקטוריאנית עם שיטת המשוב המיידי שלה.
והופה, החנות נפתחה. אני מתה על החנות הזו!
אחרי רכישות מוצלחות חצינו את הגשר והגענו עד הטאוור עצמו
רכשנו עוד שטויות בחנות של הטאוור ועצרנו קצת לנוח
והמשכנו לספיטלפילדס. להפתעתי גיליתי עוד בית ספר של המעילים הכחולים, והנה עוד סיפור מורשת:
Blue coat schools היו בתי ספר של צדקה שנוסדו באנגליה עבור ילדים ממשפחות עניות, ונקראו כך בגלל המדים הכחולים שלבשו התלמידים. הם סיפקו לילדים מזון, לבוש וחינוך בסיסי והצבע הכחול נבחר בין היתר משום שנחשב אז לצבע זול להפקה. ברחבי לונדון אפשר למצוא עד היום כמה מבנים כאלה שהפסלים של הילדים עם המעילים הכחולים מתנוססים מעל, ורבים מהמבנים משמשים עד היום כבתי ספר.
והנה כבר הגענו לספיטלפילדס, וגם כאן אני חייבת סיפור מורשת קצר:
החלונות האטומים שרואים בבתים ישנים באנגליה הם שריד ל window tax, מס שהוטל בשנת 1696 לפי מספר החלונות בבית. כדי לשלם פחות, בעלי בתים פשוט אטמו חלק מהחלונות בלבנים- ולכן עד היום אפשר לראות על חזיתות עתיקות “חלונות” שנאטמו בקיר.
היעד שלנו בספיטלפילדס הוא הבית של דניס סברס, או בשמו Dennis Sever’s House.
זהו בית עתיק מהמאה ה 18 שהאמן האמריקאי דניס סברס רכש בשנות ה 70, חי בו ובמשך שנים עיצב את עשרת חדריו כך שיספרו את סיפורה של משפחת אורגי משי דימיונית שהגיעה מצרפת ושחיה כאן.
הרעיון המקסים הוא שהמשפחה כאילו עדיין גרה שם ויצאה מהחדר לפני שניה: האש בוערת באח, אוכל נשאר על השולחן, תה עדיין עומד בספלים, מיטה לא מסודרת. המבקרים עוברים מחדר לחדר, בוחנים מקרוב את כל הפריטים המוצגים- כך שלא מסתכלים על ההיסטוריה מאחורי ויטרינה, אלא ממש נכנסים לתוכה. זהו אחד מהבתים לשימור המדהימים: מצד אחד הוא בן המאה ה18 אז הוא אפלולי, עקום ומט ליפול ומהצד השני הוא מפוצץ בחפצים: יש לו אוספים ענקיים של צלחות כחולות, חדר שמוקדש למלכה ויקטוריה, מיניאטורות, אריחי דלפט וכו’.
בית כלבבנו.
לצערי ולצערכם אסור לצלם מתוך הבית והתמונה הזו היא מתוך האתר של הבית.
ואת הכלי העתיק המהמם הזה מכרו בחנות המזכרות של הבית.
כמובן שקניתי
משם הלכנו לאכול מרק נודלס במסעדה האהובה עלי ליד תחנת ליברפול סטריט. קוראים לה JWD LAMIAN NOODLE BAR
שמה שמיוחד בה זה הנודלס שנעשות מול עיניי הלקוחות במטבח הפתוח, נמתחות ונמשכות כמעשי פלאים. כמו קסם הבצק נמתח והופ! נהיה נודלס.
אחרי ששבענו עברנו דרך האליזבת ליין האהוב עלינו לחלקו השני של היום:
ירדנו בתחנת בונד, צעדנו לאורך הריג’נט, ביקרנו בכל הקומות של ווטרסטונס, נכנסנו לליברטי, שניה תיראו כמה יופי
לאמה ברידג’ווטר יש ייצוג כל כך מכובד אצלנו בבית. אני לא חושבת שלאמה ברידג’ווטר בעצמה יש כזו כמות של ספלים וקערות מתוצרת ידיה להתפאר כמו שיש אצלי בבית, אני חושדת שרק ליברטי נותנת לנו פייט
ישתבחו ידיה
פקדנו את Hatchards: חנות הספרים המפורסמת בפיקדילי, שנוסדה בשנת 1797! ונחשבת לחנות הספרים הותיקה ביותר בלונדון שעדיין פועלת
ומשם איך לא, נכנסנו לראות מה חדש בפורטנומס.
בפורטנום אנד מייסון מציינים את שנת המאה להולדת פו הדב
את זה יש לי כבר
וגם את זה
חנות שהיא מוזיאון. איזה מהממות הפחיות? כאלה עוד אין לי
ואני כל כך אוהבת את הצלחות בדוגמת העלי כרוב
הידעתם כי כל חנות ברחבי הממלכה שמספקת סחורה לארמון מתהדרת בשלט שנקרא Royal Warrant:
השלט מעיד כי החנות הזו היא ספקית רשמית של המלך צ’ארלס השלישי.
הזכות להציג את הסמל המלכותי על החנות היא סימן לכך שהחברה סיפקה מוצרים באופן קבוע לבית המלוכה.
אז כמובן שפורטנום הפלצנית נושאת את התו הזה וגם החנות הבאה שאנחנו סרים אליה: Barbour.
יש לנו חיבה מיוחדת ל Barbour או כפי שאנחנו מקפידים לקרוא לה ברררררררבור בטון גבוה ומתנשא ועם ר’ מתגלגלת היטב.
לברבור יש מורשת בריטית פלצנית במובן הכי חינני של המילה.
החברה נוסדה ב 1894, ומעילי השעווה שלה, שנועדו במקור לדייגיים, מלחים ואנשי שטח, הפכו עם השנים למדים הלא רשמיים של אצולת הכפר הבריטית.
וכדי להשלים את הייחוס, ברבור מחזיקה ב Royal Warrant מבית המלוכה, כלומר קייט הנסיכה, וויליאם הנסיך, צ’ארלס המלך, כרמלה המלכה בעצם כל השושלת מחזיקה בארון ברררררבור כמו שאני מחזיקה גרביים.
באיזשהו שלב החלטתי שאי אפשר להמשיך ככה.
אני מסתובבת בממלכה, מכירה את צ’ארלס מהתחת, יודעת מה זה Royal Warrant
אבל אין לי מעיל ברררררררבור!!!
אז נכנסנו לחנות של ברבור בחיפוש אחר המעיל המושלם.
מדדתי והתלבטתי אבל טרם התגבשתי. אבל עד סוף הטיול אני חייבת מעיל בררררררבור, mark my words.
בשלב הזה כבר היינו רצוצים, ואתם יודעים כבר למי אנחנו פונים לעזרה כשאנחנו רצוצים, כן?
לידידנו הותיקים מרקס וספנסר. לגמנו אצלהם תה, דחפנו סוכר לפה הקטן כדי שתהיה לנו אנרגיה לסיים את היום,
אפילו התפעלנו מההכנות שהם עושים לכבוד ראש השנה שלנו:
ואת היום הזה סיימנו בג’ון לואיס.
אבל אני חייבת לציין שהיינו כל כך מותשים, כך שמיתקנתי את רותם על איזה ספסל והלכתי / דידיתי בשארית כוחותיי לסמן מטרות.
תארו לכם כמה הייתי מותשת: לא היה לי אפילו כח לעמוד בתור בקופה ולשנע את הכל למלון, אז רק סימנתי את מה שאני רוצה ונשבעתי שאחזור להשלים את הרכישה ביום אחר לכשיתחדשו כוחותינו:
קופסת תפירה מהממת בעלת 3 קומות שתהפוך להיות קופסת כלי כתיבה
יק
תיק מיוחד לדברי תפירה שנראה כמו דפדפת עם כיסים שקופים מבפנים ושיעבור הסבה ויכיל כל מיני מוצרי נייר, מחברות, כרטיסים, מדבקות וכו’.
וגם מעיל של ברררררררבור ראיתי וסימנתי.
Mark my words.
